כל בוקר בתחנה, כל בוקר היא יושבת שם בוהה כשמגיע האוטובוס היא לא עולה יושבת שם מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע אותה היא רזה וקטנה, שיערה מאפיר, אישה זקנה על הידיים יש לה הרבה תכשיטים מספרת שכל שנה קיבלה אחד מהילדים אבל על האצבע התכשיט האהוב עליה במיוחד טבעת הנישואים שלה מבעלה האחד
הוא כבר אינו, נפטר לפני כשנתיים כשהיא מדברת עליו, פתאום האור ניצת לה בעיניים כמה אהב אותה, כמה היא מתגעגעת... כמה היא מחכה ליום שתפגוש אותו שוב ובו לגעת מתיקה היא מוציאה תמונה שלהם כשהיו צעירים היא מסתכלת בה ארוכות כאילו משחזרת חיים שלמים הילדים כבר גדולים והיא מרגישה מאוד לבד הנכדים גם בקושי באים לבקר, אפילו שהם גרים פה ליד
כשמסתכלים עליה טוב רואים שהייתה פעם יפה היא מספרת איך תמיד חיזרו אחריה ושהייתה היפה בכיתה היום היא כבר לא צובעת את שיערה, רק בשבילו היא צבעה כבר לא מורחת לק על הציפורניים, רק בשבילו מרחה כבר לא רוצה לחיות, רק בשבילו חייתה יושבת שעות בתחנה, הנהגים מכירים אותה פותחים את דלתות האוטובוס ולשלום מברכים אותה היא מספרת איך נפגשו פה לפני 45 שנה כשעוד לא הייתה פה תחנה, רק חול ואדמה והוא היה כ"כ יפה והיא מיד נשבתה ועכשיו אלוהים לקח אותו ממנה וממנו אותה.
היום עברתי בתחנה והיא לא ישבה שם כמו תמיד כשחזרתי הבייתה בערב ראיתי את המודעה תלויה על הקיר היא נפטרה בלילה לפני שהבוקר האיר. לקחה כדורים והלכה לישון במיטה שלהם, לבושה בשמלת הכלולות שלה מאופרת, עם לק בציפורני הידיים ואפילו צבעה שיערה מוכנה לקראתו, לקראת האחד והיחיד שלה... אין גבול לאהבה.
|