הבטן מתהפכת לי.

כל הלילה התהפכה.

כל הלילה סיוטים. הבת שלי התעוררה מהצעקות של אמא שלה. החיבוק שלה הרגיע אותי חזרה אל תוך השינה וככה ישנתי עד אור בוקר. מחבקת ילדה קטנה שנראית בול כמוני, אמא שלה.

ככה זה כשאני חוגגת את השנה החדשה.

כמובן שלא דפקתי לעצמי וליכולות שלי חשבון ושתיתי יותר מידי. כבר אמרתי שאני בדרך כלל לא שותה? וואו כמה אלכוהול זרם לתוך מחזור הדם שלי בשבוע האחרון. כנראה אני ברגרסיה לגיל הנעורים, רק שאז הייתי ילדה טובה (יחסית).

חברה שלי שאלה בעדינות אולי זה בכלל משבר גיל הארבעים שאני עוברת כשאני בקושי את השלושים עברתי. יכול להיות, תמיד הייתי מתקדמת לגילי.

מביטה בצעירים שותים ושותים, חושבת איזה יופי להם שהם מצליחים להכיל את הכל ועוד ללכת ישר אחר כך אבל שעה יותר מאוחר כולם כבר היו שיכורים מידי בשביל לזוז. מה החוכמה. לשתות כדי ללכת לאיבוד? מעדיפה את האיבוד שלי בכוונה תחילה ובהכרה מלאה.

אז איך נראה משבר גיל הארבעים המוקדם מאוד שלי? איך נראית לה שנה שנסגרה ושנה שהגיעה בלי הזמנה והתפרצה לי אל הדלת?

אז ככה. המון רוגע והשלמה. עם המצב שלי, כחולה סופנית. עם המצב שלו כמפגר סופני. איתה, האשה שלו.

מביטה אחורה ומקבלת בהשלמה שלא יכולתי לעשות כלום אחרת. גם לא את הריבים הכי גדולים שלנו. שלא הייתי מעזה לשנות, לא את העובדה שפגשתי אותו ולא את מי שהוא. הגבר שבו התאהבתי. הגבר אותו אני אוהבת.

מקבלת בהשלמה את העובדה שאני לעד אהיה שונה. ממנו, מאחרים, מכולם. אני אוהבת, מתמסרת טוטאלית. נותנת את עצמי ללא סייגים. גם אם הוא לא מבקש, גם אם אינו מעז לדרוש. שלו, מהרגע הראשון ולתמיד.

לתמיד זה מושג משעשע לומר בתור מישהי שאין לה עוד הרבה זמן להיות פה.

המון רוגע ונחת שמביטה אל העבר שלי, אל הגבר איתו התחתנתי והילדים אותם הבאתי איתו. אבא מושלם. בן זוג מושלם שידע להיות כזה גם בפרידה. בן זוג לחיים גם אם איני חיה עמו יותר. גבר מושלם שאינו מתאים לי יותר. שאיני מתאימה לעולמו יותר.

המוסיקה רועשת לי מידי, אבל הרגליים עוד רוקדות. מי זה איתו אני רוקדת? בעצם מה זה משנה, הוא לא חשוב, הוא זוג רגליים מתואמות לשלי כרגע וזה מספיק לי.

לוקחת מילים של ידיד טוב שאמר לי, תזרמי ללא ציפיות ואולי תקבלי הפתעות נעימות אבל ככה בטוח לא תתאכזבי יותר.

כרגע זורמת על גלי משקה בלתי מוכר. ערבוב של מיץ תפוזים עם וודקה זולה אני חושבת, חוש הטעם אינו מתפקד. חוש הראייה אינו קיים בעלטה באולם בו אני מזיזה כרגע את רגלי לקצב המוסיקה, ובעצם הערפול הזה שנעים לי כל כך אינו מאפשר לי להתעסק בפרטים קטנים כמו מה זה לעזאזל המשקה הזוהר הזה בכוס שלי, מי זה הבחור שרוקד איתי, מה זה המוסיקה המזעזעת ששמו. מי לעזאזל עיצב פה את התפאורה???

אז איפה הייתי בספירת המלאי לשנת 2012?

יש לי שני ילדים. האחת כבר גדולה, גדולה ובוגרת, המבוגרת האחראית אצלי בבית. יודעת לשמור על אחיה הקטן, יודעת לדרוש את האהבה שהיא לה זקוקה מהאמא שלה. יודעת להתכרבל לי בידיים ולשאול שאלות קשות. יודעת לשאת ולתת כדי לקבל תנאים טובים יותר (כריות במקום קורנפלקס לבית ספר, שעת שינה מאוחרת יותר, הילדה הזאת יודעת לשכנע). היא הבוסית הקטנה שלי. מעריצה אותה.

התינוק, כן הוא עדיין תינוק. יודע לשים את הראש עליי ולהתפנק. ברגעי שלווה שלושתנו יחד אל מול הטלויזיה, הוא עלי היא לידי, היא מלטפת לו את הראש ואני עושה לה נעים בגב. כולנו תחת שמיכה אחת וגן העדן אינו ממול הוא ממש פה כאן ועכשיו. ברגעים פרועים יותר אני שמה מוסיקה, קופצת עם התינוק בידיי והיא מזיזה את הישבן לצדדים, כמו שאמא עושה. אחח, איזה ילדים מדהימים.

הבחור שמולי נעלם ואני רוקדת עם בחורה. כנראה שיכורה כלוט כי היא נצמדת אליי, מחפשת שאגע בה. אני מסתובבת מסביב לעצמי, מעדיפה לגעת בי כרגע, טוב לי עם התחושה הזאת של לבד בתוך הקהל הגדול. טוב לי בחברת עצמי, כמו שהשיר ההוא אמר.

יש לי מחלה. אני חיה איתה בשלום. משלימה עם קיומה לעתים ובועטת וצועקת שאיני רוצה למות ברגעים אפלים יותר. אבל היא שם ואני מתרגלת אליה. מקווה שהמחלה תתרגל אליי ולא תהרוג אותי תוך כדי. מנסה ללמד את סביבתי להתרגל אליה גם. לקבל אותה באהבה, כמו שאותי.  אף אחד לא בוחר מתי למות. אני בוחרת לחיות את הרגע הזה. איתי, עם הילדים שלי, עם בעלי לשעבר ואיתו, הגבר הזה שלי.

יש לי גם משפחה, מורחבת וגדולה, אבל אני לא מחשיבה אותם בתוך הספירה הזאת.

מביטה בשעון ונזכרת שמחר שש בבוקר כבר השעון יזכיר לי השכמה. אני לא רוצה עוד לעזוב את המסיבה, אך מבינה שאין לי ברירה. בדרך החוצה מגלה שהחום והזיעה של תוך האולם מסתירים היטב את הקור הצורב בחוץ. בחצאית מיני קצרה, רגליים חשופות, נעליים שאינן מאפשרות הליכה בקצב אחיד וראש הרחק בתוך ענן אני מדדה הביתה ונסחפת לתוך חלומות בהקיץ.

מדמיינת את הקול שלו מחר על הבוקר. איך אני אספר לו מה עשיתי בסילבסטר שלי. אשמע איך הוא בילה בנעימים את שלו. אזכור לפרגן לו על היופי המדהים הזה שלו, כמו שעושה כל שיחה. אזכור לפרגן לעצמי הישג שבחור כל כך מושלם אוהב אותי. רק אותי. ושיישקר לעצמו אם הוא רוצה לומר אחרת.

מנסה תוך כדי חלום וצעידה לארגן את החזייה ובטעות חושפת את החזה שלי החוצה אל הקרה. מזל שאף אחד לא היה שם לראות. זה בסדר, אף אחד לא ראה.

כמה שאני שיכורה.

מחר כולם ייראו אפופים עייפים וסובלים מהאנג אובר רציני. אין כמו להתחיל את השנה בבלק אאוט. פייד אאוט. שנה אחת החוצה וזאת שמגיעה לא שואלת אותנו מה אנחנו רוצים שהיא תביא.

לי יש די והותר. רק אם אפשר, שתשאיר אותי בדיוק איפה שאני.