 טל היה בן שש קטן גדול כזה והוא אמר למראה שבקיר:"את יודעת, אני רוצה להיות תמיד גדול", אז היא אמרה לו:"טוב, אז מה?...", וכך התחיל כל הסיפור. יום אחד ישבו הילדים שגרו עם טל בחדר (כל המבוגרים חשבו שאלה סתם ילדים-חלומות) וטיכסו עצה: איך להגיע כמה שיותר מהר לארץ אור, שם יתגשמו כל המשאלות שלהם. טל אמר: "אני מכיר ציפור אחת גדולה ועצומה שיודעת את הדרך, אבל איך היא תיקח את כולנו? אפילו אותי אולי לא יהיה לה כוח לשאת..." ואז מיף-מף אמר:"אני מכיר אוצר אחד, שכל מי שנוגע בו נהיה קל משקל, ויכול לעוף בעצמו, אם הוא רק יודע את הדרך." ניף-נוף, השתקן המחייך, החליט לתרום את חלקו בשיחה והודיע: חכו לי, אני כבר חוזר." אמר והתנדף. דיף-דף, הקטון מכולם, ישב ורשם הכל, בלי לבטל אפילו צליל, במדפסת בזיקוקי אבק הכוכבים הצבעוני שלו. טל שקע בדומייה זוהרת ופתאום שמע את ניף-נוף מצייץ בתוך אוזנו הימנית: "זה בסדר, זזים." בלי מי ובלי מה, בלי כמה ולמה, התייצבו כולם למיסדר יציאה: מיף-מף לקח את בובת רובוט האור שלו, שעיניה רושפות אור-צלילים סגלגלים; דיף-דף הביא קלסרית פלא, שרק אמת נקלטה בה וכל שקר חצוף היה נמחק מייד; ניף-נוף הצטייד בנשקו הסודי: שרביט התנועה המדוייקת, אפור ברובו ומקושט בתכלת. וטל, מה הוא הביא למסע? לטל הייתה קופסית זערורית עשוייה זכוכית ירוקה, שאותה מצא פעם, באחד המרחקים הבלתי נמדדים. היא הייתה מעוטרת כיתובים עתיקים (שניראו בדיוק כמו כתב חרטומים), ובתוכה ארבע טיפוטל, מנחת העלים שעל אדן חלונו. הוא חשב שאוליי יזדקק להן, או לקופסית, שהרי אין לדעת דברים כאלה מראש. שבריר שנייה לפני היציאה נזכר טל שנחוץ עוד דבר מה קטן, שבלעדיו לא ייתכן מסע מושלם: מגנטבעת. וזהו, זזים!
הם עלו על קרן אור אדמונית שחיכתה להם בחנייה. ניף-נוף התייצב בעמדת הניווט,. האחרים התיישבו מאחוריו כמו חוליות בשרשרת וכליהם איתם, וכשניתן האות - ציוציפור הפלא- נסקו כולם אל-על. ככל שהרחיקו דאות קטן הבית, קטנה סביבתו, ורק החלל החיצון אפף אותם במלוא הדרו. שדה ראייה אדיר מימדים נפרש לעיניהם: כל המרחבים שהיו חבויים, כל השערים לכוכבים החדשים, ובעיקר התרשמו כולם מהצלילים. מנגינת מסילות השמיים הלמה את המחשבות, ואפילו את הרגשות. הכל נראה כל כך נפלא, וגם נשמע. לא היו שם כל אותם מחסומים המתקשרים למילה המוזרה "לא". הכל זרם בין כוכבים וזהרורים מתופזרים, ואפילו לשקט היה צליל של:"חכו, חכו, מה שאתם עוד תראו..." הרובוט של מיף-מף השתלב היטב בסביבה החשמלילית, וחיפש במבטו את בני מינו. המגנטבעת הימהם לעצמו מין המהום, שהעיד על אושרו בזה היקום,. השרביט של ניף-נוף שינה זוויות והאיר מיליוני טבעות אור נעות. הם המשיכו לנדוד. וטל? הוא היה פשוט מאושר. הוא הרגיש כמו אחד שיושב על אוצר! הקופסית הירוקה שלו זהרה למרחקים בהשראת הכוכבים וכל אותם קווי-אורים, שבמקום לבלבל בשלל גוונים פשוט היבהבו ואמרו: "מוכנים?" איזו שאלה, חשב טל לעצמו, והזדרז לשאול את חבריו שאיתו: ומה דעתכם, פן-פנים מפונפנים, לאן עוד נגיע? -לאן שרוצים!- נשמעה התשובה פה-אחד.
 |