אחת ההתנגדויות החוזרות של מתנגדי הפשרה עם הפלסטינים היא "אין עם פלסטיני". הטיעונים ידועים – אין שפה פלסטינית נבדלת, אין דת פלסטינית נבדלת, אין היסטוריה פלסטינית רבת שנים שנבדלת מההיסטוריה הערבית, וכמובן שלא הייתה קיימת באזור מדינה פלסטינית.
לטענה הזו (שיש בה לא מעט חולשות) יש טענה נגדית. מתנגדי המדינה היהודית טוענים שהיהדות איננה עם אלא דת. וכפי שאין מדינת הנצרות או מדינת האסלאם כך גם לא צריכה להיות מדינת היהדות. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי טענה מעין זו מבן שיחי הפלסטיני. אני מודה שהתרגזתי – מלבד הטיעונים העניינים שהיו לי הטרידה אותי עזות המצח – האם אותו פלסטיני, או הפלסטינים בכלל, הם אלו שאמורים להגדיר אם יש או אין עם יהודי? (כמובן שאת אותה שאלה צריך להפנות גם לבני עמנו ששוללים את קיומו של העם הפלסטיני).
המעשה הזה חזר אלי פתאום בשל הוויכוח שניצת בין חילונים לדתיים. ויכוח ששורשיו עוד בראשית הציונות, אז (למרות התחינות של ראשי הציונות) מיענו מנהיגי החרדים מלעלות על העגלה הציונית ואף התנגדו לה בעוז. להתנגדות היו טעמים הלכתיים איסור דחיקת הקץ, וטעמים פוליטיים שכן הזרמים המובלים של הציונות באו מזרמי ההשכלה. אך הנימוק הבולט עסק בלאומיות ושאלת העם היהודי. לשיטת גדולי הדור החרדים העם היהודי אינו עם ככל העמים, הוא אינו עם שנמצא "בתוך ההיסטוריה" ומוגדר במונחים כמו מדינה. העם היהודי מוגדר על ידי הזדהות עם התורה. לכן האידיאל הציוני של הקמת ישות לאומית בארץ ישראל הוא כפירה ביסודות הקיום היהודי, או בלשונו העתיקה של רבי סעדיה גאון: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
לא נעים אבל המקור לטענות נגד הלגיטימיות של מדינה לעם היהודי אינן פלסטיניות אלא יהודיות. |
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בדיוק התעניינתי קצת במורה הנבוכים וה"סודות" שלו, והרהרתי בגישה הרבנית שמציגה את המיסטיקה כ"סוד" ליודעי ח"ן. חשבתי שהסיבה האמיתית היא אולי העובדה שהתיאולוגיה היהודית בכלל מאוד לא מגובשת ואי אפשר לבנות עליה זהות יהודית אחידה
יעני - אין אומתנו אומה [אחת] אלא בתורותיה.