אמש ישבתי בסלון של חברה וניסיתי לפענח את כתביו של הפילוסוף ויטגנשטיין. בעצם היא ניסתה לפענח את ויטגנשטיין. אני ניסיתי לבחון כמה סיגריות אפשר לעשן בשרשרת. בין הפילוסופיה לפיזיולוגיה, עלה הנושא של הפגנת החרדים במוצ"ש. אותה הפגנה, שעוררה סערה, בה התחפשו חלק מן הנוכחים לניצולי שואה וענדו על דש מעילם טלאי צהוב.
הופתעתי מעוצמת הרגש אותה ביטאה חברתי הטובה. תגובתה חרגה מן השיח השמאלני הציני הרגיל שמאפיין את שיחות האקטואליה שלנו. "זה נורא, זה מקומם, זה בלתי נסבל....לא יכולתי לראות את זה". זו הייתה השפה בה השתמשה חברתי וכל זאת בזמן שהיא אוחזת בספרו של הפילוסוף של הלשון. והרי שהיא אינה לבד, יותר ויותר חילונים אתם אני משוחח, מביעים הלם נוכח התנהגות החרדים. "זה פסול", "זה פשוט אסור", "קו אדום נחצה", "אין להם גבולות".
שפתה של חברתי מעידה כי מראה החרדים עונדי טלאי הינו חריג, אפילו נוכח הטילים, הרובים, וההמונים זועמים, אותם התרגלנו לראות על המסך. - אלה אינם מרגשים אותנו עוד. הם אינם חודרים את המעטפת. הפכנו קהים. אז מה פתאום החרדי בחליפת הפסים מן המחנה עורר את הרוב הדומם?
קשה לי להאמין שההתקוממות נובעת רק מן השימוש בשואה ככלי לביטוי פוליטי. הטאבו של השואה נפרץ כבר מזמן, בעיקר הודות להומור ולסאטירה. זהו תהליך שהחל בהיחבא. חבר אחד מספר לחבר אחר בדיחת שואה בבית הספר. לאחר מכן, בדיחות השואה יצאו מן הארון הקומי והופיעו על מרקע הטלוויזיה. החמישייה הקאמרית העזו ושברו את הטאבו במערכון בו הם מבקשים מן השופט הגרמני שייתן לאצן הישראלי "פור" על שאר האצנים. הרי הוא חייב לנו השופט הגרמני. היום יוטיוב כבר עמוס בסרטים המראים את היטלר זועם נוכח היעדר מקומות הישיבה באוניברסיטת באר שבע או בעיות חנייה בתל אביב.
אוטוטו השואה תופיע בעטיפה של מסטיק בזוקה. "דני, אתה יודע מה הייתה תכנית הילדים האהובה על ילדי הגטו?". "בטח! רכבת ההפתעות".
שילובה של השואה בהומור הישראלי התאפשר עם הזמן, תודות להתרחקות שלנו משנות ה-40 של המאה הקודמת. לאורך השנים, בעיקר בקרב בני דורי, הלכה השואה והפכה מאירוע היסטורי למערך של דימויים ותמונות. הנוף של החברה השתנה והאנשים עם המספר על היד החלו להיעלם. כיום השואה היא פעולה בצופים, בה מדליקים כמה נרות ומדביקים תמונות של ילדים מורעבים על הקיר. השואה כתמונה ולא כמשהו שקרה באמת. המרחק הזה מן הזוועות עצמן, השואה כדימוי, הם שמאפשרים את ההתייחסות ההומוריסטית.
חברתי אינה לבד. יחד איתה נזעמים כמה וכמה מחבריי ומכריי. איכשהו, הם אינם סולדים מן החמישייה הקאמרית באותו האופן בו הם סולדים מאנשי "תורתם אמונתם" עם הטלאי הצהוב. הם גם לא הגיבו באותו האופן לשימוש שנעשה בטלאי הצהוב למטרות פוליטיות בעבר. בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה, היו משפחות שענדו טלאי כתום כדי לסמל את האכזריות של הגירוש שלהם מבית. אז לא שמעתי את ה-"פסול, מקומם, נורא ובלתי נסבל" בקרב בני גילי. הפוליטיקאים דאז אמנם יצאו נגד תופעה, אך לא באותה עוצמה של היום. אז זה היה חלק ממערך ה" בנחישות וברגישות".
אני חושב שהזעם החילוני איננו נובע מעצם השימוש בסממני השואה. הוא נובע מכך שהשואה היא המדינה. מתוך השואה נולדה מדינת ישראל ולאור השואה גובשה החברה הישראלית, חברה אשר נשבעה "never again" ולפיכך חיה על חרבה. מדינת ישראל היא שיאו של המעבר "משואה לתקומה", היא צמיחתו של העם היהודי מעם נרדף וחלש למעצמה אזורית. עד היום השואה נוכחת בחיי המדינה החילונית והדתית-לאומית. השואה כהצדקה לכיבוש, השואה כמניע לפעולה באיראן והשואה כסיבה לתקציב הביטחון. אנו חיים במפעל הנצחה מתמיד.
מכאן נובע הזעם של חבריי. שכן אם השואה היא המדינה, אז החילול של סמלי השואה ע"י החרדים, כמוהו חילול סמלי המדינה. כשעושים זאת חברי "החמישייה הקאמרית" או מפוני ההתנתקות, אפשר לעמוד בזה. כשעושה זאת הציבור החרדי, הממומן על-ידי המדינה, הנתלה על גבה, כשהוא יורק לבאר ממנה שותים החרדים, זה כבר בלתי נסבל ובלתי נסלח. הציבור החרדי לא מכיר במדינה, אך ניזון משירותיה. הוא אינו מסכן את חייו לשלומה, אך נהנה מהגנתה, הוא מקבל את חייו על מגש של כסף. התנהגותו בהפגנה הייתה כפיות טובה בשיאה. זה המניע להתקוממות העממית.
אך חלק מן הכעס של הרוב הדומם הוא גם כעס עצמי שמופנה החוצה. מעין השלכה פרוידיאנית, שכן הציבור החילוני והדתי-לאומי הוא שמאפשר את ההסדר הזוי עם החרדים. יכולנו להתנער מהסדר הסטאטוס קוו ולומר כי איננו מוכנים עוד להוות כספומט לציבור שלם. ניתן היה לקבוע כי המעמסה כבדה מדי. יכולנו לצעוק לא עוד.
איננו עושים זאת. איננו דורשים את הדבר מן הקברניטים, שעסוקים בחקיקת חוקים הזויים. איננו פותחים במרד מיסים או מפגינים מחוץ למאה שערים. להיפך, אנו חוזרים שוב לדפוס פעולה מוכר של תלונה וקבלה, של התרעמות והשלמה עם המצב. לכן אני חושב שחלק מן הזעם שמופנה כלפי החרדים הוא בכלל כעס של החילונים כלפי עצמם. זו לא השואה שמקוממת את חבריי, אלא אוזלת היד שלהם עצמם.
השבוע שמעתי בתכנית רדיו כי רב בעדה החרדית רוצה להעביר את כל חמש מאות המשפחות שסרות למרותו לירדן. תגובתו של אחד המאזינים: "אני מוכן אישית לממן את האוטובוסים". האם משהו משתנה? האם הסטאטוס קוו עומד להיפרם? הלוואי.
אילן מנור
באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.com/ |