ראיית העובד כמשאב העומד לניצול היא תופעה שכיחה. חוק שכר המינימום, לכאורה, נועד לתקן עוולה שנוצרה מכך, אך התיקון תופס במישור הכמותי (22 ₪ לשעה במקום סכום זעום מזה) ועדיין לא הביא שיפור במישור האיכותי – יחסי עובד-מעביד.  מן הסתם המחוקק בוודאי שלא כיוון לכך, אך אדרבה, המושג 'שכר מינימום' יצר מעמד חברתי ואנושי נחות, בגיבוי פורמאלי.

בעבר, מעסיק יכול היה להציע עבודה בתמורה מינימאלית מבלי שאף גורם יגביל אותו, וברור שברוב ככל המקרים, מדובר גם בקביעת התייחסות סוציאלית לעובד (גם אם בעקיפין), אך זו התייחסות פרטית ולא מדינית.  ברוב המקרים, גובה השכר אינו תואם את צרכיו המינימאליים של העובד ומעמיד אותו במיקום סוציו-אקונומי נמוך משל מעסיקו, על אף ויתכן שבמקרים רבים האמת הפוכה.  אין ספק שהפער היחסי הזה חודר בתת ההכרה למערכת היחסים עובד-מעביד ומספק למעסיק עבודה עצמית מתמדת בתדמיתו וביחסו אל עובדיו.

היום, בראיון הקבלה לעבודה, המעסיק יודע להסביר היטב ממרומי כורסתו המרופדת, מהי העבודה ומהם המשימות, וכשנשאל מה השכר, הוא מגרד בראש כאילו מדובר בפרט שולי, ובערך מצליח לדקלם מעומק זכרונו את המושג 'שכר מינימום'. כשהוא נשאל בכמה בדיוק מדובר, הוא מתקשר למזכירה לברר זאת.  במילים אחרות, הוא בעצם אומר לעובד: "אני זקוק לעבד שימלא עבורי משימות. אתה רוצה על זה גם שכר?? האמת היא שאני לא רוצה לשלם לך כלום, אלא שהחוק מאלץ אותי לעשות זאת. הייתי רוצה אותך בחינם ולא מעניין אותי כמה אתה שווה ומה התמחור הריאלי של המשימות שאני דורש. אני אצא ידי חובת החוק במינימום האפשרי".  זהו רושם תת-הכרתי התורם רבות ליצירת פערים חברתיים, ולדעתי, ניתן לצמצמו אם המעסיק יהיה טיפ-טיפה יותר נדיב, אך בעיקר יותר חכם, וכשנשאל על השכר, במקום לענות 'שכר מינימום' (22 ₪ לשעה), ינקוב בסכום - 24 ₪ לשעה, לדוגמא.  כך לפחות העוקץ של הרושם הנ"ל יצא.  הרי לא מדובר באגרת רישוי רכב, אלא במשאב אנושי בעל נפש, שאמור לשרת אותו ימים ושנים.

עד כאן ברובד הבסיסי.

ברובד עמוק יותר, הרי שכר 'נמוך' הוא עניין יחסי שלא קשור לסכום כלשהו ושביתות הרופאים יוכיחו. שורש העניין כלל אינו נעוץ בגובה השכר.  אם השכר מספיק לי או לא, זו שאלה הקשורה לחינוך ותרבות;  ערבוב של אמצעים ותכלית (או העדר תכלית), אידיאלים מול נהנתנות, הסתפקות במועט מול חמדנות ופורקן יצרים.

ככל שעיקר האדם – הרוח, ריק מתוכן ממשי, כך יטה אל הטפל החומרי, יעצים אותו ויפתח תלותיות בנורמות, מעמד חברתי וישתעבד להרגלי חיים.

מבחינה זו, למי ש'שפר' גורלו וזוכה ליחס חם מהמעסיק ולשכר הגון, כמעט ואין סיכוי להכיר את עצמו. המעסיק קנה אותו לגמרי והפך אותו לעובד ממושמע שחי בשלווה ברוטינה הקבועה; עבודה–אוכל–בילוי–שינה–עבודה.   לא כן 'קשה היום', היגע לפרנסתו. דווקא לו ניתנת הפריבילגיה (-או האילוץ-) להתבונן על עצמו מהצד, לבחון את הסביבה מידי יום מחדש ולהסיט את התסכול האישי ממצבו ומעמדו לבירור התרבות שהביאה אותו להרגיש כך.  ככל שיגלה אפיקי תוכן ממשיים - אלטרנטיביים לחומר, וישמח בחלקו, ימצא עצמו עשיר יותר.