כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עד גיל 21 אגיע לירח

    ארכיון

    יפה נפש מחבק מחבלים

    21 תגובות   יום שלישי, 3/1/12, 15:28

    לפעמים אני שואל את עצמי. למה אני ממשיך לשתף עם זה פעולה. עם הציפייה והדרישה המובנית הזו. שאתנצל ושאצטדק. איך אני משלים עם המתקפה הזו על עולמי. באיזו זכות הם פוסלים את כל האמונות שלי. שוללים ממני כל לגיטימציה להיות מי ומה שאני. סותמים לי אתה הפה, באמצעות הטלת ספק במידת זכאותי לבטא בקול רם את מה שנכון, מוסרי וצודק בעיני. מקטלגים אותי בתוך איזו משבצת דמיונית ומופרכת. של שמאלן, יפה נפש, חובב סודנים ומחבק מחבלים. מחליטים שאנ'לא מספיק ציוני-פטריוט-יהודי, בכדי שתינתן לי הרשות להילחם למען מה שבוער בעצמותי.

    כי כידוע, לאנשים מהסוג שלי לא באמת אכפת ממצוקה של ישראלים-יהודים אחרים. מכיוון שכל החמלה שבי מוקדשת אך ורק לחיפושיות ביערות הגשם או לעזתים רוצחי נערות מתנחלות. מאחר ואבות-אבותיי נולדו באירופה, מובן שאני מסתכל מלמעלה למטה על כל יהודי שמוצאו באפריקה או באסיה. ומה אני יודע על איך זה לחיות לצד אנשים, שהדבר היחיד שמפעם בקרבם הנו תשוקה עזה לחסל יהודים.

    ואני הרי יכול לנופף בעברי הצבאי. או בעובדה שעודי מעביר כעשירית מחיי במילואים. מה שלא תקף לגבי 99% מהטרולים שמטיחים בי האשמות בגידה במולדת. רק הם נאמנים לאומה. כי הם שונאים ערבים ואריתראים. אני עשוי להוכיח להם, שהם הרבה יותר בורים ממני במסורת היהודית. להתייחס לתקופה בה חייתי בשכונה בה הייתי דובר העברית היחיד. על איך הנרקומנים נהגו להסתובב בחצרי. ובסוף גם רוקנו לי את הדירה. על העבודה עם נוער בסיכון. לא בקיבוץ. ממש לא. להתהדר בכל מיני רגעים של עשייה משמעותית. בהם עשיתי משהו בשביל מישהו. שבחלק מהמקרים, היה יהודי דתי, מזרחי, ימני... מי בכלל מתעסק בשטויות האלו?!

    ואם יש לי תשובה מעמיקה לכל אמירה פסקנית וריקה מתוכן שלהם. אם עם כל קביעה בנאלית ונדושה שלהם, כבר התמודדתי. מזמן. בקלות. למה איני מתאמץ להוכיח להם שאני "צודק" והם "טועים".

    ואז אני נזכר.

     

    כי זה פשוט משעמם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/12 12:45:

       

      תודה.

       

      ברגע שקיבלתי על עצמי את כללי המשחק שלא מקובלים עלי.

      כאשר התחלתי לחשוב ולהתנסח במונחים של "אנחנו" ו"הם" – הפסדתי. הפסדנו.

      אין אחרים.

      בני אדם שרואים בי משהו ששונה מהם, חשים צורך לייחס לי תכונות? יש בהם רגשות שליליים כלפי מה שהם החליטו שאני מייצג?

      מחבק אותם.

      לא תמיד זה מעשי. לכל הפחות, זו הגישה שאני מנסה לדרוש מעצמי.

      יש המון כוח באיפוק. כשאדם מקלל אותי, מאיים עלי ומטיח בי האשמות מופרכות ומחליאות. כששפת גופו מבשרת על רצון לשבור כל עצם בגופי. ואני עומד מולו. לא מתרפס, לא מתבטל בפני מפגן התוקפנות. אני בטוח בדרכי. אתה לא תסיט אותי מהאמונות ומהערכים שלי.

      ככול שהוא צועק יותר חזק. כשהוא מנופף בידיו באופן יותר מתלהם. השלווה שלי צוברת עוצמה.

      יש לי ידיים. והיה והוא יתעקש לפגוע בי, אהיה מסוגל להגן על עצמי.

      אם ישתחרר מהזעם שהביא איתו מהבית, יגלה שהיד יכולה להיות מושטת לעברו. לא תמיד יקרה. הפסד שלו.

      שפת הגוף שלי אינה משדרת התנשאות. תווי הפנים אינם מקרינים תחושת עליונות. אני מאמין במה שאני עושה, זה הכול.

      יש אנשי דת חשוכים ונבערים. כשם שכמה מעמיתיהם הנם אנשים מרתקים ומלאי תובנות מעשירות. אנ'לא בעד או נגד אדם, מעצם תיוגו כחלק מקבוצה כלשהי. זה מה שחלקם מנסים לטפול עלי. בדיוק למחוזות האפלים האלו, אסור לי להידרדר.

      משקיע רק באנשים שיש בהם נכונות להקשיב. אנשים שיודעים שרק הם צודקים – הם הטיפוסים המשעממים בעולם. בין אם הם מאמינים באל כזה או אחר. או חסידים של הכת הדתית הסוגדת לאסכולה הכלכלית הניאו-ליבראלית.

      המדינה אכן זולגת לנו מבעד לאצבעות. האנשים שמשתלטים עליה הם רק הסימפטום. המחלה היא שלנו. הוויתור שלנו על המרחב הציבורי. ההתכנסות שלנו בחיים שלנו הפרטיים. הפקרת הזירה לגורמים, שמנצלים את התשתית הדמוקרטית לצורך מימוש אינטרסים אנטי-דמוקרטיים.

      אין חלל ריק. הוא מתמלא מיד. אני לוקח צעד אחורה, מישהו אחר לוקח צעד קדימה. כל שעה בה אני בוהה בשידורי האח הגדול/כוכב נולד/שקר-כלשהו אחר, היא שעה במהלכה מישהו מקדם את תפישותיו על חשבון האמת שלי. רק אל עצמי אני יכול וצריך לבוא בטענות.

      השינוי הוא ברחוב. גם אם פירושו לקבל מכות מיס"מניקים. אפילו, כשלא קדמה לה אלימות כלשהי מכיווני. אני מממש את זכותי וחובתי האזרחית. רק כך, נציל ביחד את המדינה המטורפת שלנו.

      שנאה לא תצמיח כלום. מלבד שנאה נגדית. זה בכלל לא משנה, אם "הם" נתנו לנו את כל הסיבות שבעולם לשנוא אותם.

      ברגע שנתמכר לשנאה – הפסדנו.  

        25/6/12 01:43:

      צטט: Leila Hatami 2012-04-01 16:58:37

      הם המיץ של הזבל. התולעים הניזונות מתחתית ערימת הזבל. היכולת שלהם להתעסק עם עצמם ועם צורכיהם המיידיים היא אינסופית. הם מאוד חרדים לכבוד שלהם, מה שלא מונע מהם לפגוע בלי היסוס בכבוד של כל מי שנמצא בסביבתם  להכאיב ולהתעלל נפשית באופן פרימיטיבי.

      הם לא יהססו לסגור חשבון עם הגיס של האישה גם בסעודת שבת משפחתית רבת משתתפים ולהביך את המארחת. מדובר ברוע מנעורים. בעצם שילוב של טיפשות וחוסר טקט. אגב, בעיניהם זו תכונה מבורכת - הם קוראים לזה להגיד את האמת, דוגרי, ולא להיות דו פרצופי כמו השכנזים החננות.

      למרות הכל, יש גם להם גבולות - שהם קבעו: כאשר אחד מהם מבין כי נתפס במעשה או באמירה לא ראויה, הוא מייד נזעק להבהיר: זה התפלק לי באופן "סטינקטיבי ספונטני", נכון, אמרתי, אבל זה היה מאחורי הגב, לא ממש לתוך הפנים. כשהם נקלעים להפסד בוויכוח, הם מייד יוצרים דרמה מוגזמת, תמרון להסחת הדעת בשיטת: כאן הנימוק אינו משכנע, לכן יש  להרים את הקול. הם מתנצלים פה ושם אך לא מתכוונים לאף מילה.

      כשהם מבחינים בחושיהם המיוחדים במישהו עם יכולת ביטוי, טוב-שכל ואינטליגנט, הם מייד מדביקים לו את שם הגנאי הנורא מכולם: סנוב מתנשא.

       

       

      אמרת יפה מאוד עד פה, משם זה נעשה מעט יהיר,

      קודם כל, אם לכך התכוונת, לא מדובר רק על אנשי דת, כך אני קורא להם, אלה על אספסוף של ברבריים שמאשימים את כולם בכל מה שקורה ולא לוקחים על עצמם טיפה אחת של אחריות,

      פעם עוד הייתי רב איתם ומתווכח, היום נראה שהם הולכים ומתעצמים והטיעונים שלהם סותרים אחד את מישנהו בהפרש של שורה אחת מבלי שהם כלל שמים לה לכך, אתה שם לב שאתה מדבר עם אנשים שכל עניינם הוא לנצח ובכל מחיר, להשמיץ, לדבר בגסות ולהאשים אותך כמקור לזה וכן הלאה, פשוט בלתי נסבל,

      בסופו של דבר מה שנותר לך הוא לוותר על הדיון אחרת הוא ימשיך ללא סוף ותמצא את עצמך חוזר על עצמך פעם אחר פעם, מייאש מאוד.

       

      ועם זאת, הם משתלטים בצורה הזו על הכל, על כל חלקה טובה, בחוסר יכולת לקבל ולהקשיב,

      אחד מהם אף אמר באחד הוויכוחים, אין בעיה שתהיה מי שאתה כל עוד אתה נותן לאחרים להיות מי שהם, בזמן שהוא האשים את כל הסביבה בבעיותיו ותמך בהשקטה באלימות או כוח, אז עם מי יש בכלל לדבר?

       

      מצב מאוד מתסכל, לראות את המדינה נופלת לידיים של אנשים כאלה וקשה שלא לחזות את הסוף שלא נראה טוב מפה,

      הם פשוט ישמידו כל חלקה טובה, באירה ושפויה בשם ההגנה על המולדת ושאר טיעונים מגוחכים, הרי הרוע והשנאה הם אלה שהורסים הכל והם תומכים בהם בלב מלא.

       

      מזכירים את ידידנו מארצות ערב, את כוהני הדת למיניהם שמשקרים ומגבים שקרים אלו בשקרים אחרים ויעשו הכל בשביל לסובב את מהלך הדברים לכיוונם,

      לפעמים נראה שכל זה מהלך טבעי של הדברים, שזה הצד ההרסני בחיים, הדורסני, שהאגואיזם ישיג את מטרתו בכל אמצעי וגם כשהעולם הזה יחרב או יהיה קרוב לכך, הם לא יראו את מעשה ידיהם, אולי במקום מסוים גם אנחנו כך.

       

      פוסט מצוין איתמר.

       

       

        26/4/12 22:58:

      אנשים נמצאים במדרגות שונות. בחיינו אנחנו עוברים תהליכי למידה ארוכים וכל אחד מאיתנו נמצא במדרגה אחרת.

      יש בך את היכולת להגיע אל כל אחד מהאנשים.

      לבחור.

      להיות ראש לשועלים או זנב לאריות או לנח על זרי הדפנה עם אלו הנמצאים במדרגה שלך.

      מה שחשוב הוא המודעות לכך שאתה בוחר.

      לא מאמינה שיש אדם שלא ניתן להגיע אליו. מאמינה בהחלט שיש אנשים שקשה כמעט עד בלתי אפשרי להגיע אליהם ומאמינה שיש אנשים שלא הייתי מנסה אפילו, כי אחד מאיתנו כנראה צריך לעבור עוד כמה שיעורים בכדי שאני אצליח למצוא את נקודת החיבור איתו.

       

      אמרת לבד: "לא איתו יש לי קושי להתמודד. אלא עם המחוזות אליהם הגישה שלו שולחת אותי. שם, כשהתחושות היו הרבה יותר עמוקות, אכן היה פוטנציאל לסערת רגשות.

      האיש שמולי אינו משקף. הוא סתם לוחץ על כפתור."

      אז זהו, שמהעיניים שלי, הגישה שלו, זו ששולחת אותך למחוזות שקשה לך להתמודד איתם, היא בדיוק מה שמשקף לך את עצמך. זה הכפתור שמהבהב ואומר לך שאם תצליח לשלוט עליו, סבירות מאוד גבוהה שתצליח גם להתמודד עם האדם שמולך ולהשיג את מה שרצית. 

      אמרת בעצמך: "המגמה מצטברת במעמקי חלל אחד. והלבה משתחררת מתוך לוע אחר."

      זה נכון גם לגבייך, לגביי ולגביי כל אחד.

      הדברים שמעלים בנו כעס, תסכול, חוסר אונים, ייאוש או כל רגש שכזה הם הדברים שאנחנו לא שולטים עליהם. 

      יש אלף ואחד דברים שיכולים להניע את האדם שמולך להאטם ולהתייחס אלייך בתור שבלונה. פחד? עצלנות? אגו? ואז במקום להתייחס לעניין עצמו, הוא ישחרר את הלבה מלוע אחר. בכדי שאתה תצליח ליצור איתו חיבור- לפני שאתה מנסה לפקוח "בכח" את עיניו- תבין למה הפחד/ העצלנות/ אגו שלו זורקים אותך על טייס אוטומט למקום בו אתה מרגיש מותקף.

       

      קצת כבד עשיתי לעצמי יחסית למצב הרוח הקליל והמחוייך שאני נמצאת בו, אז אוסיף חיוך :)

      ;)

       

        26/4/12 21:20:

       

      הרבה כוכבים. על המון תובנות שאסף ויצמן הקליד.

      כוחו של הרגל.

       

      ה"פוסט" הזה לא נכתב מתוך "כעס" על העולם. בהחלט לא הייתי מסכם תשעה חודשים של מעורבות במהפכת הצדק החברתי, במונחים של זעם, תסכול או הגדשה של הסאה. מעביר ימים בחברת אנשים שנראים, מתנסחים וחושבים אחרת ממני. לא עם כל רעיון שלי הם מסכימים. או בכלל לא מבינים אותי. חלקם מנהלים שגרה אחרת לגמרי מאורחות חיי. ממש לא משהו שגובה ממני מחירים רגשיים כלשהם. בגדול, המהפכה אינה חוויה שמפגישה אותי עם מאפיינים מרוקנים בהתנהלות האנושית.

      ה"פוסט" הזה נולד בתור תגובה לאדם. ניסיתי להסביר, להקשיב, להישאר פתוח... פעם אחר פעם, ללא קשר לתכנים שהשתדלתי להנגיש, מצאתי עצמי מותקף. החוויה הייתה בעיקר של שעמום. למה אדם אינטליגנטי מתעקש להמשיך ולהטיח בי את כל הקלישאות הכי בנאליות ונדושות? זה מייגע. שנים אנחנו לועסים את המסטיק הזה. מיצינו. מותר להתקדם? ה"מתקפה" שלי פרצה מתוך רצון להיחלץ מדינאמיקה בה לא היה לי כוח להמשיך להתבוסס עד קץ הימים.

      אם בכלל, איבדתי את סבלנותי. נולדתי זכר עם עור ורדרד. ככה יצא. לא שאלו אותי אם אני מעדיף להיות אישה קונגולזית. כמה אפשר להתנצל על מה שאינו בשליטתי? יש מצב לצאת מהמעגל הסגור הזה? להתייחס אל הדברים שאני עושה? אל המילים שאני אומר?     

       

      מאמין שאני מסוגל לשים את האצבע על החוויה המכוננת. שהובילה אותי אל אותו שלב של מיאוס. אל חוסר הנכונות שלי להמשיך למצוא עצמי מותקף על דברים שאין בכוחו להתנתק מהם. אם תרצי, אוכל לנסות להוביל אותך לשם. מסוג התכנים שיותר נכון לי לנהל במסגרת התכתבות אישית. בכל מקרה, לא המתחים של המהפכה הם שחוללו את התגובה. כמו ברוב המקרים, המגמה מצטברת במעמקי חלל אחד. והלבה משתחררת מתוך לוע אחר.  

       

      כאמור, לא "כועס". אם הצד השני אינו מתחבר אל האמת שלי – עלי למצוא דרכים אחרות להגיע אליו. מבחינתי, עצם העובדה שהוא רואה בעצמו "צד" אחר משלי – הנה בעייתית. ומאתגרת. בדיוק מהשטות הזו אני שואף שכולנו ניחלץ. מהשקר בו האביסו אותנו כל השנים. שאנו שונים. שתהום בלתי ניתנת לגישור פעורה בינינו. שמטבע הדברים, חייבות לשרור בינינו תחרות, חשדנות, איבה... הפרד ומשול. אנ'לא רואה באדם שמולי אויב. אנו לומדים כיצד להפוך לשותפים לדרך.

      זה מעניין. בלא מעט נקודות לאורך תשעת החודשים החולפים, ניתבתי עצמי למשבצת של המבוגר האחראי. המגשר, המכיל, המפשר. לא תמיד בהצלחה. ממש לא. בלב מערבולות היצרים שסביבי, זו אחת מהשליחויות העיקריות שאני מנסה לקחת על עצמי.

       

      שוב. לא כועס על האדם אליו אני כותב. לא על האנשים אותם איני מצליח לשכנע. לא על אלו שחולקים על אמונותיי. ברור שבכל כעס על הזולת יש גם משהו שמופנה אלי. אל כישלונותיי ואכזבותיי. וכאמור, יודע בדיוק על מה אני כועס. מקווה שאיני נאטם. משתדל להשתחרר.  

       

      פרדיגמות נועדו להגן עלינו מפני עומס יתר. הם אמנם חיוניות להישרדותנו. ככול שאנו מוצפים ביותר גירויים, אנו הודפים אחוז ניכר יותר של מידע מאיים. מחקרים הראו שתושבי העיר הגדולה "עיוורים" לאחוז גבוהה יותר מהתופעות הנגלות לנגד עיניהם. כפריים מבחינים ביותר פרטים. כי החיים בעולמם פחות עמוסים במחזות מסיחי דעת.

      פרדיגמות הן גם פתרון של עצלות. תירוץ לבריחה מהתמודדות. חיונית ככול שתהה. אדם שוקע בהונאה עצמית. בוחן את המציאות מתוך צמצם בררני. כשמפסיקים לראות, מפסיקים גם להרגיש, להאמין, לחלום, לנסות. לחיות. המוח בהחלט מתנוון. אלא אם דורשים ממנו להתאמץ. להתפתח לכיוונים חדשים. לרכוש מיומנויות לא מוכרות.

       

      אדם שרואה שיער ארוך ומקטלג אותי בתור צרכן סמים קלים.. הוא קודם כל עצלן. הרבה לפני שהוא גזען או פחדן. הוא עלול לייחס לי תכונות. להניח שאני מסתכל עליו מלמעלה למטה. שאני שופט אותו על סמך מאפיינים שנכפו עליו בלידתו. אם יש בי תסכול, הוא נובע מכך שהאחר אינו מעניק לי את ההזדמנות. להוכיח לא שאיני זהה לאנשים שביטלו אותו מתוקף השתייכותו למשהו. על שאינו סבור שאני ראוי למעט האשראי. לסיכוי להפוך את המעשים לכרטיס הביקור שלי.

       

      אדם שטרם טרח להתוודע אל מי ומה שאני וכבר משוכנע שהוא יודע עלי הכול... לא איתו יש לי קושי להתמודד. אלא עם המחוזות אליהם הגישה שלו שולחת אותי. שם, כשהתחושות היו הרבה יותר עמוקות, אכן היה פוטנציאל לסערת רגשות.

      האיש שמולי אינו משקף. הוא סתם לוחץ על כפתור.

       

        25/4/12 01:06:

      כוכב על תגובתו השניה של אסף ויצמן.

      ולענייננו..

       

      מאוד מסכימה עם דבריו של אסף. יש דרך להגיע אל כל אדם. זה דורש עבודה עצמית רבה וקשה.

       

      אני מאמינה שעם כל אחד בעולם יש לנו אפשרות חיבור. יכול להיות שהתבניות שאנחנו נוטים להכנס או להכניס עצמנו לתוכן לא ישקפו לנו את נקודת החיבור הזה בקלות, ודרושה עבודה רבה על מנת למצוא אותה. העבודה היא עצמית בלבד ואתה הוכחת את זה בתגובותייך פה. האם יש מישהו שיכול לקטלג אותך? אם מישהו יקרא לך הומו, תעלב? אם מישהו יקרא לך אשה, תכעס? מה זה שממריד אותך כשמישהו קורא לך אשכנזי/ יפה נפש/ מחבק מחבלים וכו'?

       

      כן, אני מבינה, זה הצד השני שמעלה טיעוני קש ולא פתוח להקשיב. אתה נורא רוצה שהצד השני יצליח לשלוט על הפרדיגמות שמנחות את חייו, ובכעסך על כך שהוא לא מצליח, אתה בעצמך מאפשר להן לשלוט בך כשאתה נאטם.

      מישהו צריך להיות "המבוגר האחראי" על מנת שיווצר החיבור :)

       

      אתה לא חייב. אם זה מעורר בך כעס וגורם לך להאטם, יש לך את האפשרות לוותר על נסיון החיבור ולהרפות. אבל בוא נהיה כנים, זה כי בחרת. ואם בחרת, אז על מי בעצם אתה כועס?

       

      הפרדיגמות הללו שאנחנו חיים בתוכן יכולות להיות מאוד מעצבנות, אבל הן מצילות חיים.

      אנחנו חיים בתוך עולם עמוס בפרטים ומידע לאין שיעור. כל דבר שעובר דרך החושים שלנו עובר תהליך של קליטה, עיבוד וקטלוג. מינקות אנחנו לומדים לצמצם את זמן התגובה שלנו. המח מפסיק בשלב מסויים "לעבד" את הצבע האדום כי הוא כבר מקוטלג בתוכו. תחשוב מה היינו צריכים לעבור אם כל דבר שהיה נקלט בחושינו היינו כביכול פוגשים לראשונה בחיינו. בכל פעם מחדש.

       

      פריחת המודעות והנפיצות (נפוץ) של הסמים הייתה בשיא לבלובה בתקופת ההיפים. אלו עם השיער הארוך. לא יודעת אם זה נכון להיום או בכלל. אבל עובדה קיימת היא שרבים האנשים שמחברים בין שני אלו אוטומטית.

      האם אתה כועס על עצם הקטלוג או על העובדה שאתה משתחל לתוך התבנית הזו?

      ומה זה שגורם לך להאטם וכביכול לוותר לאוטומטיות הזו, אע"פ שאתה יודע שהסימפטומים אולי מתאימים, אבל ההבחנה שגויה?

       

      לסיכום רוצה רק לאמר בעצם שמי שעומד מולנו הוא מראה שלנו. מעצבן אבל מאמינה בזה :)

      אם הנקודה בה מקטלגים אותך היא הנקודה שגודשת את הסיאה, זה בדיוק המקום בו הייתי שואלת את עצמי מה קשה לי שם כל כך. בלי זה, לא מאמינה שהחיבור אפשרי. והוא הרי זה שחשוב לך? וטוב שכך :)

       

       

       

       

       

       

       

       

        2/4/12 14:15:

      איזה בזבוז בלתי נסבל,

      שכל השנים האלו עברו עלי מבלי לגלות את עובדת קיומך...!

       

      תראי,

      עד לגבול מסוים, הם האתגר הכי גדול של מי שלא חי מביטול כל מה שמאיים עליו.

      אכן, לפעמים ממש משעמם ומייגע להתמודד עם אדם שמתחמק מכל התמודדות כנה ואמתית איתי.

      המתוחכמים יותר מביניהם, למדו לעטוף את הטיעונים האגואיסטיים במלל ממלכתי. הם סותמים לי את הפה ומבטלים את האמונות שלי, בשם משהו גדול ולגיטימי. זה אני, שמפר ברגל גסה את דין התנועה. הצורך הזה, שבעיני הנו ביטוי לנאמנות לצו מצפוני, מבחינתם הוא רמיסה ברוטלית של רגשות וזכויות הזולת.

      הם החליטו מה טוב עבור כולנו. אני מצווה ליישר קו. לקבור את מה שנכון ומשמעותי בשבילי. והם ייקחו את המניפולציה שכפו. ישווקו אותה בתור קונצנזוס. וייבצרו את מעמדם. יאכילו את האגו. 

      ויציגו אותי בתור בוגד. סדקתי סדק במחנה.

       

      אכן, זו נטייה מאוד ישראלית.

      "אני לא מזויף. אני אומר את האמת בפנים. אם אפשר, בפני כמה שיותר אנשים. רצוי, בסיטואציה הכי מבטלת עבור הקרבן. במילים הכי בוטות וחסרות רגישות. אנשים צבועים משתמשים בתבונה, ברגישות, בהקשבה. אני מוודא הריגה."

       

      עילגות היא נכס. אם אני יודע לנופף בידיי בתיאטרליות, לצעוק מאוד חזק ולחזור על אותה אמירה המון פעמים - אני עממי, אותנטי ואמתי. מי שחוטא בידיעת השפה. שמתנסח במתינות ובדרך ארץ, הוא אינטלקטואל-פלצן-מתנשא. והכי חמור, אשכנזי. אין פשע חמור מזה. להיוולד להורים ממוצא אירופי. לא שאי פעם נשאלתי אם איני מעדיף להשתייך לעדה האתיופית או המונגולית. על החטא הקדמון הזה, לעולם לא אוכל לכפר. 

       

      זה פשוט מושלם. הנשק הכי יעיל שלי הוא המנטרל הכי גדול שלי. ככול שאני מצטיין יותר ביכולתי לבטא רעיונות מוצלחים, מעמיקים ומשכנעים יותר, כך אני מבסס את מעמדי כאליטיסט.

       

      לאנשים אמתיים מותר להיכשל בלשונם. הם כל כך ישרים ושורשיים, שאך טבעי הוא שמידי פעם מתפלקת להם מילה דוגרית מידי. זה לא הופך את האיש שפיו שחרר רעל לחרא של בנאדם. זהו המחיר שהוא נאלץ לשלם. עולה של היושרה. על כל אלף מילים מהבטן, יוצאת לו אחת שהיא טיפה יותר מידי מהלב. 

      למתנשאים מהסוג שלי אסור להיתפס בפליטות פה. מכיוון שאני מסתכל על כולם מלמעלה למטה, כל מעידה כזו הנה הוכחה לניתוק שלי מהרחוב, מהשטח, מהעם.

       

      הם ממציאים אויבים דמיוניים. בכל מקום. כל העולם הוא מזימה אחת. שכל תכליתה לפגוע בהם. רק הם מבינים. רק הם צודקים. רק הם קרבן תמידי של קיפוח, אפליה, ניצול, הונאה... הם תמיד יקבצו סביבם אנשים, שמשתוקקים להאמין שדופקים אותם. ויצאו למסע צלב מקודש כנגד כוחות האופל. בתוך כל קבוצה, הם ייצרו תת-קבוצה. יעמיקו פילוג על שסע על מחלוקת על סכסוך. וימנפו את כל האנרגיות השליליות, להעצמת האגו והכבוד שלהם. הם תמיד ינאמו על פטריוטיות. גם שלושה אנשים מסוגלים לגבש גאוות יחידה. ושנאה תהומית כלפי שאר היקום.

       

      תמיד יימצא ביקוש כלשהו לאמת שלהם. כי יש בה קיצור דרך. יותר קל ללכת עם הראש בקיר מאשר לדרוש למעצמי להתמודד עם החיים האמתיים. להתאמץ. עדיף להאשים משהו חיצוני במצבי. ואמנם, ככול שאני יותר נגד העולם, העולם יותר נגדי. גם אם הוא סתם מאבד עניין בי.

       

      אמת אחת לא חייבת להיות דתית. אפשר לעטוף דמגוגיה בכל מיני אידיאולוגיות. העיקר שידכאו כל מה שמאיים עלי. והכול מאיים עלי. כי אני אדם פחדן ומלא חשיבות עצמית. העולם מסרב להפנים את עובדת גדולתי? אקיף עצמי באנשים שיודעים פחות ממני ואתסער בגבורה על תחנות הרוח שהמצאתי. הם לא חייבים לקלוט, שרק דבר אחד מניע אותי.

       

      אני ואני ואני ואני.

       

        1/4/12 16:58:

      הם המיץ של הזבל. התולעים הניזונות מתחתית ערימת הזבל. היכולת שלהם להתעסק עם עצמם ועם צורכיהם המיידיים היא אינסופית. הם מאוד חרדים לכבוד שלהם, מה שלא מונע מהם לפגוע בלי היסוס בכבוד של כל מי שנמצא בסביבתם  להכאיב ולהתעלל נפשית באופן פרימיטיבי.

      הם לא יהססו לסגור חשבון עם הגיס של האישה גם בסעודת שבת משפחתית רבת משתתפים ולהביך את המארחת. מדובר ברוע מנעורים. בעצם שילוב של טיפשות וחוסר טקט. אגב, בעיניהם זו תכונה מבורכת - הם קוראים לזה להגיד את האמת, דוגרי, ולא להיות דו פרצופי כמו השכנזים החננות.

      למרות הכל, יש גם להם גבולות - שהם קבעו: כאשר אחד מהם מבין כי נתפס במעשה או באמירה לא ראויה, הוא מייד נזעק להבהיר: זה התפלק לי באופן "סטינקטיבי ספונטני", נכון, אמרתי, אבל זה היה מאחורי הגב, לא ממש לתוך הפנים. כשהם נקלעים להפסד בוויכוח, הם מייד יוצרים דרמה מוגזמת, תמרון להסחת הדעת בשיטת: כאן הנימוק אינו משכנע, לכן יש  להרים את הקול. הם מתנצלים פה ושם אך לא מתכוונים לאף מילה.

      כשהם מבחינים בחושיהם המיוחדים במישהו עם יכולת ביטוי, טוב-שכל ואינטליגנט, הם מייד מדביקים לו את שם הגנאי הנורא מכולם: סנוב מתנשא.

      הם חושדים בכולם. כל הזמן. כנראה שהם יודעים למה. משקרים בלי כישרון, חושבים שאפשר לסדר את כולם, כל הזמן, מתחמקים מלמלא את חלקם בהסכמים, משוכנעים כי אפשר להחליק על כל מחלוקת באיזו בדיחת קרש חבוטה, מלאים שינאה וביקורת על כל מי שאינו מתיישר עם הקו שלהם, פונים אליו בתואר "אתם"...בגללכם...  מרכלים, משבשים שמות חסרי סקרנות בסיסית ורצון להרחבת דעת, לא מנסים להסתיר את בורותם ואפילו גאים בה השפה שלהם רזה, שטוחה, דלה, עילגת, אך העניין הזה אינו מהווה מגבלה:  הם מתַקשרים היטב זה עם זה. די להם באוצר מילים מצומצם כדי לבטא היטב את קשת הרגשות שלהם.

      למרות שביום-יום הם מפירים,  או לא מקיימים, את רוב ציוויי התורה, הם מתגעגעים לסבתא הצדקת ולסבא שידע בעל פה את כל החומשים, מעריצים קמיעות, מנשקים מזוזות, צמים ביום כיפור, לא מעשנים בשבת, מחזיקים ספר תהילים, שמן קדוש ומעריצים את הרב המקובל. הם מאמינים שזה מסייע בעסקים, ב"אהבה" ובהימורי הכדורגל.

       

        13/3/12 15:22:

      יש משהו מאוד מסעיר, מרגש ומספק ביציאה למסע צלב "נגד" מישהו.

      את מסמנת "רעים". 

      הם אחרים.

      את נגדם.

      את תתייצבי מולם בעוז ותלחמי בדבקות.

       

      לפעמים, תוך כדי תנועה, מותר לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולתהות. האומנם אני מנהלת את המאבק הנכון נגד האויבים האמתיים?

       

      יצא לי לפגוש את הנטייה הזו במסגרת העניין הזה של "העם דורש צדק חברתי".

      במדינת תל אביב, המשטרה באמת הרוויחה את מעמדה כאויב מר. השוטרים מפעילים אלימות קיצונית ובלתי מידתית כלפי מפגינים לא-אלימים. משם צומחת הציפייה, שפעילי המחאה באשר הם יראו בכל שוטר קלגס. רק מה, כאן בגליל המערבי, אנחנו די בסדר עם השוטרים. בנינו יחסי כבוד ואמון הדדיים. כבדהו וחשדהו? אולי. אין לי שום כוונה להפגין עוינות בגלל שחברים שלי במרכז קיבלו מכות רצח על זה שעמדו ברחוב. 

       

      אנשים אוהבים להכניס את הזולת אל תוך משבצות.

      זה עושה להם סדר מחשבתי ורגשי. שומר אותם בתוך אזורי הנוחות שלהם.

      יש משהו מאוד מטלטל בגילוי הפוטנציאלי... את יודעת, שיש גם דוסים נחמדים.. שעם חלק מהערבים ניתן לנהל שיחות מדהימות.. שאתיופים הם בני אדם...

       

      כי אם הזולת לא באמת שונה ממני, אני נדרש להתאמץ. להתמודד עם המורכבות המאתגרת שטמונה בכל אחד ממיליראדי בני האדם הייחודיים והנדירים שמהלכים על פני הכדור הזה. זו משימה כל כך מתישה. הרבה יותר קל לקבוע מראש ש-99% מהם אינם ראויים שאשקיע בהם מאמץ.

      כי הם אחרים.

       

      המתכון הכי זול ויעיל - מבחינה אנרגטית - להתמודדות עם האחר, הוא שנאה.

      שנאה היא דבר נפלא. היא פוטרת אותי מכל מה שדורש ממני להשקיע, להתאמץ, לחשוב, להבין, להתמודד, להטיל ספק...

       

      לחיות עד הסוף את החיים על פני האדמה הזו.

       

       

        13/3/12 10:55:
      מזל שאני לא אוהדת של שום קבוצה... ומזל גם שיש חברים כמוך, לאחרונה נתקלתי בכל מיני אוהבי אדם נורא סימפטיים בבלוג שלי עד כי נאלצתי לסגור אותו לחברים בלבד... אני לא ממש מבינה את זה, כתבתי לפני כמה זמן איזה פוסט על כלה מכוערת בגדול נאמר שם שאם אין לך משהו חיובי לומר אז עדיף שלא יאמר, אבל משום מה כאילו דחוף לכל שונאי הדתיים למצוא אותי כדי לצעוק אני שונא אותך. אפילו שאני לא באמת מכיר אותך. ואני גם לא רוצה להכיר. אתה יודע, זה מעליב. זה בוטה ופוגע. אפילו שזה לא כזה קול להודות בזה... לא אכפת לי, אני ממילא "לא מקובלת"... כאילו אנחנו בכיתה ד'..
        26/2/12 15:57:

      תודה מיכל,

      את יודעת, מבחינתי זה בכלל לא "פוסט". סתם משהו שכתבתי במקום אחר. ומצאתי לנכון להעלות גם כאן.

      עוד רגע, במהלכו גיליתי שאני מותקף. שאני אמור להיות במגננה.

      בהדרגה מתרגלים לזה.

      לעובדה שהדרך בה אני חושב ועושה מזמינה הסתערות. של מי שמבחינתו האמונות והרגשות שלי באות ממקום נטול לגיטימיות מוסרית וערכית.

      נדיר שאנו עוצרים.

      שואלים את עצמנו.

      רגע, עשיתי משהו רע למישהו?

      בסך הכול חשבתי אחרת.

      מותר לי.

      מה מקנה לו את הזכות לשלול ממני את היותי מי ומה שאני?

        25/2/12 20:02:
      וואוו וואוו וואוו, כמה באת לי בזמן עם המילים האלה, חותמת על כל מילה
        3/2/12 17:23:

      בת אל,

      חברים!

       

      סטריאוטיפים הומצאו על ידי פחדנים. 

      האופן הכי לא מאתגר להתמודד עם השונה, היא לספר לעצמי שהוא נחות, טועה, לא מוסרי, פרימיטיבי, ברבארי, נעדר ערך לחיי אדם, מבין רק כוח...

      אין גילוי יותר מאיים, מהאפשרות שבאחר גלום עולם יפהפה וייחודי. הרעיון הזה חומס מאתנו את הבלעדיות על כל האגדות שמכרנו לעצמנו. מכריח אותנו לפקוח את העיניים כשאנו מסתכלים במציאות. להתאמץ.

       

      שיפוטיות היא מפלטם של העצלים.

      כולנו שיפוטיים. כל הזמן. לא תמיד במודע ובמתכוון. זה חזק מאתנו, מחד. מאידך, שיפוטיות אינה כוח עליון. כל אחת ואחד מאתנו מסוגלת להפיק מעצמה התמודדות ריבונית עם האתגר.

      אני בוהה באדם אחר. מנגנוני החרדה שלי מקטלגים אותו. על סמך לבושו, צבע עורו, המבטא, ה...

      חייב להיות כן עם עצמי. זה משפיע עלי.

      לא הופך לעבד של זה.

      דורש מעצמי לחפש בתוכו משהו מעבר לסממנים החיצוניים.

      לא תמיד מצליח.

      משתדל.

       

      אחת מהסיבות שאני שונא את הקביעה הזו ש"צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם", היא החיים הקלים שהיא מציעה לנו. אם אשווה את החוויות הצבאיות שלי ברמאללה ובשכם למידע שסיפקה לי התקשורת אודות מעללי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה – ברור שמצבנו פחות רע. אבל זו לגמרי לא הנקודה. מי שמספר לעצמו שהוא "הכי מוסרי בעולם", מרשה לעצמו לנוח על זרי דפנה. לא דורש מעצמו להתבונן כל בוקר במראה. לברר, האומנם הוא עושה את הדבר הנכון.

       

      אכן, צדק הוא יחסי.

      יכול להבין מה מניע אדם לפוצץ עצמו בתוך אוטובוס מלא ילדים.

      עניין של מאמץ מחשבתי. להיכנס לראשו ולעולמו של האחר.

      לא מוכן לקבל את זה.

       

      במישור הפילוסופי, לגיטימי לחלוטין להיות אוהד בארסה או ריאל. על סמך היכרות קרובה עם אוהד ריאל, אין כל בסיס מצפוני לאהדת בארסה...

      אוהדי בארסה הם פחות טובים וראויים.

       

      למזלנו, בכל תחום אחר בחיים, יש מקום מבורך לשונה ולאחר.

       

        3/2/12 16:45:

      אסף,

      כמו בהרבה תחומים אחרים, גם תבניות מחשבתיות הן עניין של מינון. כשצורכים משהו במידה הנכונה – זו יכולה להיות תרופה מצילת חיים. מנת-יתר עלולה לגרום להתמכרות. או להרעלה.

      כשאתה מאמין בפרדיגמה מחשבתית באמונה שלמה – אתה חדל להטיל בה ספק. בהיעדר כל ספקנות, אתה מבטל עצמך בפני משהו שלא תמיד מתיישב עם האמת שלך. אתה חדל להיות מי ומה שאתה. וכל קיומך מסתכם לכדי מה שהם מייחסים לך. המשבצת שהם ייעדו עבורך. הסטיגמות והסטריאוטיפים לתוכם קטלגו אותך.

      אם יש לי שיער ארוך, בוודאות אני גם מעשן סמים. אם אתה רב, איך ברשותך כלים להבין את עולמו של אדם חילוני.

      יש בגישה הזו מרכיבים מאוד אלימים. היא שוללת מן הפרט את הזכאות להרגיש ולהאמין בדרכו שלו. היא כופה עליו שייכות לקבוצה. מבלי שלדעתו יינתן משקל כלשהו. היא מתעלמת מניסיונותיו לטעון לבעלות על אישיות אינדיווידואלית ועצמאית. מאחר וקיומו של סולם ערכים פרטי מאיים על העולם הברור שהמציאו. העולם עליו ניתן לשלוט ואותו קל לדכא.

      אכן, חשוב לי להיות בקשר עם בעלי הפרדיגמות המחשבתיות. ישנם אנשים שאיבדו כל קשר עם מציאות שלא מתכתבת עם תפישת עולמם. שבחרו לחיות על גבעה בגליל. ללעוס נבטים אנתרופוסופיים ולעשות ויפאסנה עם החגבים. מעריך ומכבד מרכיבים רבים של דרכם. משתדל להחיל כמה מהם על התנהלותי. מאידך, מקפיד שימי יעברו עלי בחיק אלו שחולקים עלי. שלא מסוגלים או לא רוצים להבין אותי.

      רק בחברת השונה ממני, אזכה להזדמנות להשפיע. לחולל שינוי מהותי ועמוק.

      וגם, להיות מושפע.

      אין לי מונופול על אף אמת. סביר שלא פעם אני טועה. ההזדמנות ללמוד מתבונתם של אחרים טמונה בהקפת עצמי בשונה ממני.

      כן, משם גם פורץ התסכול.

      על שהשונה דוחה אותי, בטענה שאני שונה...

      מזכיר לי מי ומה אני. ומה נגזר מהמאפיינים המולדים שירשתי.

       

      מוכן להתמודד עם כמעט כל סוג של ביקורת.

      לא עם הטענה שאני "כמו כולם".

      או כמו כל ה"אנשים מהסוג שלי".  

      כשאנשים משקפים לי שאני סתם עוד אשכנזי-שמאלני-יפה נפש-הומו-עוכר ישראל-אליטיסט, אני נאטם. איתם, אין בי שום כמיהה לדבר על דרכי שלי. שם, חומות הציניות שלי הופכות לגבוהות ועבות פי כמה.

      בכלל לא מעניין אותי איפה נולדה סבתו של האדם העומד מולי.

      אם הוא לא דורש מעצמו לראות בי אדם בפני עצמי – אני מאבד את הרצון להגיע אל האדם שבו.

      כשאדם אומרי לי שאני כמו כולם, הוא גוזל ממני את הזכות להשתחרר מהפרדיגמות בשעת הצורך. הוא מחליט מי ומה אני. מודיע לי, שאני נשלט על ידי מה שמאפיין את כל מי שהוא מכליל בתוך קבוצה דמיונית של אנשים מהסוג שלי.

      הדרך לשלוט בפרדיגמה במקום להישלט על ידה, מתחילה בהשתחררות מציוויים חברתיים של אנשים זרים. שמנסים למנוע מבעדי את חירות מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי שלי.

      שבת שלום.

        23/1/12 13:38:
      נעים מאוד, איתמר, שמי בת אל, מורכבת מהמון סטריאוטיפים אחרים, גם אותי שופטים, גם עלי צועקים, גם לי מפריע הריחוק, זה אולי ישמע הזוי אבל אני אוהבת אותך, וגם את הפריקית מהקורס של ה"דתיות", כי אני מאמינה שבכל אדם גלום עולם יפהיפה שרק צמא להתגלות, אני גם מאמינה שלא תמיד מוציאים ממני את הצד היפה שלי- ולא תמיד בגללי. מה זה משנה מי צודק? אף אחד לא צודק, כי כל אחד יכול לראות את הכל רק מזווית הראיה שהוא בוחר. ואם אני טועה, בדעותי הפולטיות, דתיות, ערכיות, מוסריות, או אוהדת את בארסה במקום ריאל? אז מה? אז אני פחות טובה? אז אני לא ראויה? כולנו "אדמים" וזה מה שחשוב. ובכל אדם יש משהו ראוי. חברים?
        11/1/12 20:39:
      אם כל כך חשוב לך להיות בקשר עם בעלי הפרדיגמות המחשבתיות, זה אפשרי. הקונץ הוא להבין מה נקודת האמת שבזה, לשקף להם אותה. ברגע שירגישו שאכן אתה איתם הבנקודה הזו, תוכל גם לדבר על דרכך שלך ליישם את מה שאמת בדעתם. זו עבודה נפשית מאוד קשה, והיכולת לעשותה תלויה במידה שבה אתה חפץ בקשר, במידה שבה אתה בעמך מסוגל לדלג מעל חומות הציניות לעבר הנפש שמתחבאת מאחריה. רק הערה קטנה: פרדיגמות מחשבתיות חשובות מאוד, איננו יכולים לחיות בלי תבניות וכללים, לחיות עם צורת מחשבה של פרטים פרטים בלי שום כללים מאחדים מבחינה פסיכולוגית זה מחלה. המבחן הוא ביכולת להשתחרר מן הפרדיגמה בשעת צורך, שזה בעצם אומר שאתה שולט עליה והיא לא שולטת עליך. זה לא פשוט.
        9/1/12 11:13:

      אסף,

      לא התחולל אירוע טראומטי כלשהו. לא נאמר או נכתב משהו שערער את עולמי.

      למעשה, הטקסט אליו הגבת אינו "פוסט", מבחינתי. יותר דומה לכמה שורות שהקלדתי בפורום אינטרנטי כלשהו. מאחר ולאחרונה מתקשה להעלות פוסטים אמתיים באתר זה, מצאתי לנכון לצרף את אותן מחשבות.

      אם יש משהו שמתסכל אותי לאורך שנים, מדובר בהנחות עבודה שאדם כופה על מהותו של אחר.

      כלומר: אנשים לא טורחים להתעמק באדם שמולם. להתוודא אל הדבר הנדיר והייחודי שהוא. לרגשות, למעשים, לחלומות.

      הם מלבישים עליו תוויות. מקטלגים אותו בתוך מסגרות מוכרות ומכליליות.

      על פי ההגיון הזה, אדם שנולד בקטמונים וסבא שלו נולד בבוכרה, אמור להיות אוהד בית"ר, שונא ערבים, שוביניסט, נבער...

      מי אמר?!

      אולי יש לו דוקטורט בפילוסופיה. ייתכן שהוא מקיים יחסי שוויון וכבוד הדדי מלא עם רעייתו. אין סיבה שלא יכבד כל אדם - באשר הוא אדם.

      אנשים שאין להם מושג מי ומה אני, כופים עלי סטיגמות וסטריאוטיפים. רואים שיער ארוך, מסיקים שמדובר בסוג של היפי. מזהים מוצא אשכנזי, עורמים עלי מכלול של תכונות אופי לא רלוונטיות.

      נעים מאוד, איתמר.

      יש לי מבנה אישיות משל עצמי.

      ללא קשר למפלגה פוליטית, למוצא עדתי או למילה שכתבתי והוצאה מהקשרה.

      מניח שישנו תסכול, דווקא בעקבות ניצני המהפכה של החודשים האחרונים. מצד אחד, ישנם לא מעט ישראלים שהשתחררו מהשקר הסקטוריאלי. שהפסיקו להתחבא מאחורי השטות הזו של ההבדלים התהומיים והבלתי ניתנים לגישור שכיביכול שוררים בינינו.

      ומצד שני, ישנם דינוזאורים. שמסרבים בתוקף לשרר את החרדות אליהן התרגלו.

      שדבקים בנחישות בתיאוריה הזו. שאני שונה ואחר ואליטיסט ומתנשא.

      כי ככה נולדתי. וכזה גם אמות.

      הם ימשיכו להדוף כל ניסיון שלי לדבר איתם בגובה העיניים. יטיפו וינזפו, על שאני מסתכל עליהם מלמעלה למטה. יטיחו בי את האשמה הנוראה מכל. שלא נולדתי זהה להם.

      לא שהבחירה אי פעם הייתה בידי.

      ועל כן נגזר עלי להישאר לנצח מנותק ומרוחק מהם.

      באשמתי.

      כי אני גזען, מקפח ומפלה. 

        9/1/12 02:03:
      מה קרה איתמר? מי פגע בך? דומני שאתה יותר כובל על עצם חוסר הקבלה וההכלה של איש לרעהו, מאשר על הדעה עצמה. אל תתרגש. עצבנים יש בכל מקום,בכל גגוני הקשת והדעות. נהל את מלחמת הדעות ברוגע, ואם אין שותף רגוע ממולך, פשוט תאמר לו שאינך מעוניין לדבר באופן כזה. אולי הכוכב שנתתי לפוסט ינחם אותך קצת.
        5/1/12 20:28:

      אכן,

      לפעמים זה באמת מעייף.

      כל העניין הזה של small country מוקפת אויבים haven't the Jewish people suffered enough?!

      והצבא הכי מוסרי בעולם ויש להם מזל שהם חיים במדינה נאורה כמו ישראל ולא בסוריה ו...

      בכלל לא נכנס לשאלה אם הטענות נכונות.

      זה רק שאחרי הפעם ה-86375527845 ששומעים אותן...

        5/1/12 16:21:
      ומעייף, גם.
        3/1/12 22:28:

      מותר לאנשים לחשוב ולהרגיש אחרת ממני.

      בשום פנים ואופן, לא מוכן להיות חלק מחברה בה כולם מאמינים וחולמים כמותי.

      לוקח אותי אל המחזות של צפון קוריאה, לאחר מותו של קים ז'ונג איל.

      מקווה שבכל תחנה בחי יהיו סביבי אנשים שיחלקו עלי. גם, מכיוון שלא תמיד אני צודק. וכשאני לא, רצוי שיהיה לצדי מי שיעמיד אותי על טעויותיי. 

      רק כך אלמד, אחכים ואתקדם.

      מה שאותה תלמידה אמרה לך, משמעותו "לך אין זכות לדבר, כי את חילונית".

      היא ניסתה להכחיד את האדם שאת. למחוק אותך, מעצם היותך שונה.

      יש אנשים שזכאים להשפיע על הזולת. ויש אנשים שאינם ראויים. לא בשל משהו שהם עשו. בגלל שהם אחרים.

      הרעיון הזה אלים, כוחני, דורסני וביריוני.

      דרך ארץ קדמה לתורה?

      לא עבורה.

      מבחינתה, דרך ארץ שמורה אך ורק לאנשים מסוג מסוים.

      יש אך ורק אבטיפוס אחד ויחיד של דרך ארץ.

      והיא תקבע מי אינו עומד בדרישות הסף.

      זה נבצר מבינתי. מי שמך לשמש דוברתו של האל? מה מזין את השכנוע העצמי שלך, שאת משרתת אותו נאמנה בכך שאת מפעילה אמצעי דיכוי ושליטה על זולתך?

      השכנוע העצמי הזה מעוור. פוטר בני אדם מכל שמץ של ענווה. מהניסיון להתוודע אל האחר. להיחשף לעולמו. לגלות את נפלאות הנבדלות.

      אדם שנאטם בפני כל מה שאינו זהה לו, הוא עצל ופחדן.

      הוא מתחבא מאחורי מסכות של השתייכותו לקבוצה, במקום להתמודד עם המציאות.

      וחבל.

      כי המציאות עולה על כל דימיון.

       

       

       

        3/1/12 17:09:
      בדיוק כך!! נשלחתי לקורס תכנות מחשבים של דתיות. הייתה שם בחורה דתיה, לבושה לפי המסורת, שמלה, כיסוי ראש וכיוצ"ב, די מטופחת. בכל השיעורים, ביקשה מהמורה לחזור על החומר, כי לא הבינה, הכיתה התעכבה... כולם גלגלו עיניים, אף אחת לא העזה להגיב. אני קמתי ואמרתי, שזה לא יכול להמשיך כך, אם היא לא מבינה, יש אחרי השיעור, אפשר ללבן אי הבנות, לא ניתן לעכב כיתה שלמה, כי הגברת לא הבינה. היא החלה תוקפת אותי בשם האל וכאלה, עניתי לה: "גבירתי, זה שאת לובשת שמלה, חובשת כובע ומגדירה את עצמך דתיה, זה עוד לא אומר שיש לך מונופל בלעדי על האלוהים, אני גם בת האלוהים בדיוק כמוך!" כל הכיתה מחאה לי כפיים וההיא נהייתה קטנה,קטנה בתוך הכסא שלה ושתקה למשך כל הקורס. סטיגמה זו מכה קשה, במיוחד כשמעודדים אותה מלמעלה בתיוגים של שמאל ימין, חילוני חרדי וכן הלאה. זה מזכיר לי את מה שפואד אמר בזמנו: "אנשים , תלכו לעבוד!!" וכל העם אחריו, כל המובטלים בטלנים סרוחים, לכו לעבוד! אבל שכחו רק דבר אחד, שמקומות העבודה בארץ הלכו והצטמצמו במהלך עשר השנים האחרונות, אולי יותר, אז איפה לעבוד? אותם אלו שמדברים ומוקיעים, הם אנשים משעממים, שאין להם תכלית עשיה בחייהם והם מאוד אוהבים לתכנן ולהנדס את חיים של האחרים, תכונה יהודית מאוד נפוצה :))

      פרופיל

      איתמר ברגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין