הם לא מאמינים במה שאנחנו מאמינים. הם לא ציונים. הם לא לאומיים. הם לא לאומניים. הם לא ליברלים, אבל הם גם לא קונסרבטיבים. הם לא קומוניסטים, אבל הם גם לא רביזיוניסטים. הם לא מתעניינים בגבולות ובמדינות. הם לא סופרים טייקונים. הם לא תולים תקוות באקסיטים או באינטל, או במיקרוסופט. הם לא בונים מדינה ולא הורסים מדינה. הם לא כובשים אבל הם גם לא מוכנים להיות נכבשים. הם כן מאמינים באמונה שלמה, שהקמת המדינה קודם ביאת המשיח היא היא הגורם למלחמות ולשפיכות דמים. והם בסך הכל מחכים לגאולת המשיח. והם מופקדים על שמירת ירושלים עד שיבוא היום. והם עושים את זה באמונה שלמה, ובכל הכח, והמטרה מקדשת את האמצעים.

הם לא היו מביישים שום יחידה צה"לית מובחרת.

ואנחנו רודפים אותם כאילו הם הם שורש כל הרע שפוקד אותנו. ואנחנו מוקיעים אותם כאילו הם אשמים בכל הרע שקורה לנו. אלפיים שנה רדפו אותם כאילו הם הם שורש כל רע. אלפיים שנה הוקיעו אותם כאילו הם אשמים בכל הרע שקרה לאומות העולם  אותם ואותנו. כאילו היה איזה שהוא הבדל בין חרדי לחילוני בדרך הנוראה ההיא.

פוסטים עם סטטיסקיות, "עובדות", אמירות שהן כמובן "אמת לאמיתה": עד כמה היהודי מוצץ את לשד האומה הנגזלת, וחי כטפיל על חשבון בנינו ובנותינו, זהובי הבלורית. 

אז מה קרה לנו בין אז ועכשיו. איך הפכנו להיות ככל אומות העולם? איך הפכנו מנרדפים לרודפים? ולמה בדיוק אנחנו מתפלאים כשהם עונדים את הטלאי?

כאז כן עכשיו, יש כאלה שמלבים את האש. יש כאלה שרוצים שנרדוף אותם. יש כאלה שיעשו הכל כדי שנוסיף ונתעמר בהם ונוקיע אותם, כי בלעדי זה אין לאלה שמשחקים בנו תקומה. כאז כן עכשיו, יש כאלה שמנסים לגבות רווח - פוליטי, כספי ואחר מהאש הבוערת.

אבל עכשיו יהודי רודף יהודי.