2011 לא הייתה שנה מרשימה במיוחד בעולם הקולנוע. מצד שני, אחרי השנה שלפניה, זו אולי תחרות קצת לא הוגנת. שניים מחמשת המועמדים לפינגווין הזהב בקטגוריית סרט השנה שלי (יותר נוח לי עם הניסוח הזה מאשר "הטוב ביותר"), הם שאריות מסוף 2010 שהגיעו לישראל רק השנה, שריד לתריסר חודשים יוצאי דופן באיכותם שהלוואי והיו יותר כמותם. זה לא אומר שהמועמדים של השנה פחות ראויים, או שאני עושה טובה שאני בכלל מזכיר אותם. גם אם פחות סרטים גרמו לי להשתאות אל מול המסך ולברך אל אלוהי הסינמה על הכבוד שנפל בחלקי, אולי תוך הקרבת פופקורן לעולה, זה לא אומר שיש לי ספק כלשהו לגבי איכותם של המועמדים. כל אחד מהם נמצא כאן בזכות ולא בחסד והיה יכול להתמודד על התואר בכל שנה נתונה.

כעת, חמשת המועמדים לפינגווין הזהב 2011 בקטגוריית סרט השנה:

אומץ אמיתי

האחים כהן צלמו הרבה דברים לא צפויים בחייהם, אבל אומץ אמיתי הפתיע לא במוזרות, כי אם בנורמליות שלו. הרבה תהו כיצד יגשו הכהנים לספר שכבר עובד פעם אחת למערבון קלאסי (בכיכובו של ג'ון וויין) ואיך ישרוד את הסינון דרך המח המאוד לא שגרתי של שניהם. התוצאה, למרבה הפלא, היא סרט רציני ולא מתחכם שעוקב בצייתנות אחר עלילת הספר, מצולם בדיוק כמו שסרט הוליוודי אמור להיות מצולם ולא מנסה אפילו לרגע להגיד משהו על המוסר בימינו, או על מהותו של הסיפור בעיני הצופה. האחים כהן, מגובים בצוות שחקנים מצויין ברובו (מאט דיימון לא כלול) וברוג'ר דיקינס, מגדולי צלמי הקולנוע, יצרו סיפור על נקמה, רדיפת בצע, התבגרות כפויה והקו העדין שמונע מכל אלה להפוך אותנו לחיות אדם. הם לא נעזרו במונולוגים ארספואטיים, או בסצנות חלום חסרות פשר. הם פשוט לקחו את הסיפור הקיים והרכיבו סביבו סרט מהודק, מרתק ומרשים.

ברבור שחור

אימה. אולי בעצם חרדה. קשה לתאר במילה אחת את מה שברבור שחור גרם לי להרגיש. אני יודע שנעלמתי לשעתיים ואז מצאתי את עצמי שוב באולם הקולנוע. אנשים שקמו באמצע ללכת לשירותים, נראו לי כמו זבובים טורדניים בזווית העין. המוזיקה הסוחפת של צ'ייקובסקי זוכה לפרשנות מצמררת דרך העיניים של דארן ארונופסקי ושותפיו ליצירה. נטלי פורטמן מקריבה את תמימותה למען אמנות האובססיה, בעולם שלא ברור מה בו מציאות ומה הזיות של נפש חרבה. זה לא סרט שיוצאים ממנו עם תחושה טובה, הוא לוכד ושורט בציפורניים, עד שרוצים לזעוק ואין קול. לפחות להרים קצת את הראש, לקחת אוויר ולהיזכר שהעולם לא רודף אחרי ושהסיפור על המסך הוא לא החיים האמיתיים. זה רק בכאילו. בסוף זה יגמר, האורות ידלקו ויגלו שהכל היה מבויים. אם יש סרט שאי פעם חשתי מהופנט בידיו, זה הסרט הזה.

האנה

כוכבי אקשן גדולים כבר כמעט ואין בנמצא. אנחנו חכמים מדי בשביל זה, מודעים להשלכות של נזק הקפי ולכך שגם לאנשים רעים יש משפחה וחברים שדואגים להם (תודה, אוסטין פאוורס). אדם חייב להיות באמת מנותק משאר האנושות כדי שיתקבל כדמות אקשן אמיתית, קרת רוח ואלימה. אדם חייב להיות אנושי וחם כדי שיהיה ניתן להזדהות איתו. באורך פלא, נס של ממש, האנה היא השילוב של שניהם. סירשה רונאן לא נראית כמו כוכבת אקשן, אבל היא קשוחה וקטלנית לא פחות מרמבו או ג'ון מטריקס. יש לה ארבעה כוכבי צ'אק נוריס, אבל אפילו כשהיא מחסלת בלי להניד עפעף, מסתתרת נשמה תמימה מאחורי העיניים הממוקדות. היא אומנה להרוג או למות מבלי שלמדה אי פעם איך מרגישים כשאוהבים, או דואגים לאדם יקר. היא רגילה להיות הצייד והופכת פתאום לניצוד, אבל המסע האמיתי שלה הוא להשתלב בקרב בני אנוש אחרים. אחרי שנים בבידוד, כשכל מי שאינו אביה הוא בבחינת איום מיידי, האנה יוצאת למסע בהשראת עולם האגדות, להימלט מהמכשפה הרעה ושליחיה. בעוד קליעים וחצים מעופפים הם מסוכנים, האיום האמיתי עליה הם הרגשות, איתם מעולם לא אומנה להתמודד.

החבובות

עלילה מחופפת, מלא קיטש, שירים, הופעות אורח והומור שאוסקר וויילד היה נוחר לעברו בבוז. זה בדיוק מה שאני מצפה מהחבובות וזה גם בדיוק מה שקבלתי. סוף כל סוף, סרט שנעשה בידי מעריצי החבובות עבור מעריצי החבובות. העלילה היא רק תרוץ לאחד את החבורה מחדש ולהביא אותם להעלות מופע כמו פעם. זה המסר הגדול, להיות כמו פעם. אם זה עובד, אל תתקן. הנבל הגנרי מייצג את הקדמה והזמן שחלף, אבל הגיבור הנאיבי הוא התקווה והנכונות לעמוד לצד אהבתך הגדולה, גם אם היא תכנית טלוויזיה. מדובר בסרט מהנה במיוחד ואני מודה שאפילו התרגשתי. למרות שאני נוטה לזלזל בטוויסטים מאולצים כמו שהסרט הזה מתאפיין בהם ובקטעים דרמתיים שכל מטרתם היא לרגש בלי קשר לסיפור, זה עבד עלי הפעם. הנוסטלגיה מעורבבת בהומור מודרני ובהופעת האורח הכי נכונה ומתוזמנת מאז ההקרנה הפעילה של דוקטור הוריבל (הייתם צריכים להיות שם). הרגשנות לא סותרת את הקומדיה, אלא רותמת אותה לטובתה ונעזרת בצחוק גדול בכדי לפתוח את הלב ולהכניס לתוכו גם עצב ושמחה.

כוכב הקופים: המרד

סביר להניח שאם רק הייתי שומע על הסרט הזה, בלי לקרוא שום דבר מעבר לשמו, הייתי מוותר עליו. טים ברטון כבר נסה להחיות את המותג הזה וכשל, אז מי זה בכלל רופרט וואייט שיעשה עבודה טובה יותר? כל הסימנים הורו על כך שמדובר בזבלון אקשן שמנסה בכח לשלב סדרת סרטים קלאסית בתוך עלילה עלובה. אז הפעם יראו לנו איך הכל התחיל, אז מה? יש סיבה כלשהי לדחוס עוד זבל וקוי זמן פרדוקסליים לסדרה?

מתברר שכן, רק שלא מדובר בזבל, או בפרדוקס. כוכב הקופים: המרד הוא לא סתם פריקוול, הוא מעורר מחדש את כל העניין בסדרה. מבחינה טכנית, הוא נראה מצויין, עם אפקטים מרהיבים, צילומים מאתגרים ועיצוב עולם מלנכולי שגם באור שמש מלא, נראה קצת אפל. תוסיפו לזה את אנדי סרקיס, הכוכב הראשון של לכידת התנועה ואת סיזר, השימפנזה הכי אנושי בעולם. גם אם הוא רווי קלישאות, הסיפור נראה רענן כשהוא מועבר דרך נקודת מבט של בעל חיים שאינו אדם. זו משימה בכלל לא פשוטה לעורר הזדהות עם שימפנזה, במיוחד כשמציבים אותו בעולם שלנו ולא באיזו מקבילה מצויירת בה בני האדם מוחלפים ביצורים אחרים. אין כאן הרבה אקשן, יש בעיקר סיפור של דמות שעתידה לשנות את העולם. זו לא הייתה התכנית שלו, הוא רק רצה משפחה. העולם הוא זה שהחליט שסיזר צריך להביא שינוי, בעוד בני האדם מקרבים את עצמם למבול מבלי לחשוב על להכין תיבה.