כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    להאיץ את החלקיק

    הניסיון הקלוש שלי ללכוד את המערבולת החמקמקה הזאת שמערבבת עליי את היוצרות ...

    0

    על המשחק

    5 תגובות   יום חמישי, 5/1/12, 18:44

    אני שחקן . לא כמו שאתם חושבים ישר , שקרן . לא כמו אלה שעונדים את המסכה . מוכרים איזו דמות .מכורים לה בעצמם . אני שחקן נשמה . איש התצרף . תנו לי פלונטר ואני חייב לפתור אותו . תנו לי חידה ואני חייב למצוא לה תשובה . חייב . זה בכלל לא נתון לבחירה .חייב לפצח את זה . הבעיה היא שאני לא בדיוק אלוף בזה . זה לא ממש הסגנון משחק שלי . הבעיה עם חידות בדרך כלל , היא שיש להן פיתרון אחד . אני שונא חידות כאלה . שאתה צריך להיכנס לראש של זה שחד אותן .זה פחות מדי יצירתי לטעמי . אני לא משחזר . אני יוצר . זוהי לטעמי מהותו של שחקן . להיות אומן . לפרוץ דרכים חדשות . לחקור מחוזות עלומים . לא לצעוד בשביל כמו מובל באף . זה ההבדל שבין חשיבה חד ממדית לחשיבה רב ממדית . כאשר יש דרכים רבות להגיע אל הפיתרון . ובכלל הפיתרון עצמו אין לו צורה ברורה ומוחשית . הוא אבסטרקטי . פולימורפי . יכול ללבוש כל צורה ודמות . ככה אני אוהב את המשחק שלי . מלא באופציות . שוקק הסתעפויות . מרובה וריאנטים . עמוס בצמתים . מכמס מישורים . מכיל רבדים . עמוק . מגוון . ככה אני אוהב להיות שחקן !

    שחקן צריך את החופש המקסימאלי במסגרת הכללים . ואני לא אוהב חלל מצומצם . זה אולי סוג של קלסטרופוביה . תנו לי לשעוט במרחבים הפתוחים . תנו לי לראות רק אופק סביבי . זה לא שאני ירא מלצעוד במבוך . פתרתי כבר כמה כאלה . אני פשוט לא אוהב את הצפיפות הזאת . מבוך אני אעדיף תמיד לפתור מלמעלה . מהיטל על . אני יודע שכל הקטע במבוך הוא להיות בפנים . לכוד בו . אבל יש הבדל בין המסע שבמבוך לפיתרון שלו . אם זה הפיתרון שנידרש , אז רק מלמעלה . און טופ אוף איט ! את הסרטים של להיות בו בפנים אני חווה כאחד האדם . 
    אז לא מבוך וגם לא חידות וגם לא תשבצים . אני יודע שציינתי קודם שאני איש התצרף . לא התכוונתי לפשט . תצרף , צירוף , קומבינציה . כאילו ורמזתי שאני קומבינמן . לא . אני שחקן ! הכי ישיר שיש . כשאני בא זה לפנים ! כן , אני יודע להשתמש בהונאה . אני בקיא בדרכי ההטעיה . שליט של ממלכת התרמית . אבל זה רק כי בתחבולות תעשה לך מלחמה . ולמרות כל זאת המשחק שלי פתוח . הכול שם ברור . אין שקר . המהתלות מסתתרות בדקויות . אני מכבד את היריבים שמבחינים בפחים שאני טומן . אני מתרגש מאלה שקולטים את המלכודות שלי . מקבל בראש בהכנעה מאלה שטובים ממני . תמיד יש מישהו יותר טוב . זה גם עניין של יום . יצא לי לגבור על טובים ממני . להתעלות . אני לא סגור בדיוק על איך . לכאורה זה מצטייר בלתי אפשרי . זה היופי שבעניין . לפעמים זה פשוט מנטאלי . כאילו והמשחק מציית לצו עליון . כאילו וההתרחשות מנותקת מתפישת המציאות הטריוויאלית . כנגד כל הסיכויים . כשאני מצליח לשלוף כזאת דקירה ולהכריע אני מרגיש מזוקק . טהור . מחובר לאיזה מקום ניסתר .הערוץ הסודי . שואב מזרם התודעה וניזון בו . שוחה בו ומשתעשע . אני מכור לחיבור . הוא מביא בי את הרוגע . כמו מנת סם לנרקומן בדודא . כמו לגימת מים חיים למהלך בישימון.

    המשחק הזה הוא לא צחוק . לא משהו שניתן להתייחס אליו בקלות הדעת . אין לזלזל בו . על חטא הגאווה התשלום הוא מיידי כאן . וההפסד צורב .ישר דוחק בי להביא את השחזור . לחפש את השגיאות .להפיק את הלקחים .
    כשאבא שלי לימד אותי אותו הוא טען שזה משחק של שגיאות .זה שיידע לתפוס את הטעות של היריב המשחק בידיו. אז אני תמיד מחפש את הטעויות של עצמי . מריץ את ההסתעפויות . משתפר להמשך .כי זה אף פעם לא ניגמר . לא באמת . אלו הן רק הפוגות קצרות שבין המופעים . ויש סגנונות שמתאימים למצב רוח . אם בנשנוש מהיר ועצבני אני חפץ , אזי יכול להסתחרר במשחקי בזק . אם בא לי תהליך , אז מתפנה לארוכי הטווח שרצים לי ברקע . מחכים למהלך . אלה יכולים להמשך חודשים . השבח לאל על האינטרנט . קיצר לי את המרחק למשחק . פעם זה היה רק בזמן אמת . מול מישהו . היום זה זמין לי בכל רגע נתון . כמו פורנו . נכון לשרת לי את הסיפוק המיידי . מי אמר שיש רק חרא בעולם האינסטנט ? 
    אבל מה שנכון , נכון ... אין על המימוש האמיתי . על לרכב על זה באמת . הפוטנציאל שם להרקיע שחקים הוא אדיר . אז תיכף אתן כאן את ההקדמה למעשה שהיה ולמשחק ששוחק . ה-משחק ! 

    ( נשימה עמוקה . מסדר לעצמי את הדברים בראש )

    הכול ניראה לי שתמיד מתחיל מאיפה שאתה מתחיל ( סלחו לי על ההשלכה שאני מחיל כאן גם עליכם , תתייחסו לזה כאל סוג של מטאפורה בטובכם ) . מה שאתה רואה הופך להיות מה שאתה . אם נניח הייתי גדל להורים מוזיקאים , אני מניח שהייתי גדל להיות מוסיקאי ( אפשר לתת כאן אלפי דוגמאות . גם כאלה שיסתרו לגמרי את ההנחה הזאת . זה סך הכול ניתוח עצמי בגוף ראשון רבים . כנסו לנעלי , הביטו דרך עיניי ) . מר גורל הציב אותי כאן בנקודת הפתיחה עלי אדמות במחיצתו של גיבור . גיבור ניסתר . לא גיבור על . מישהו אמיתי . מישהו אנושי . הוא היה חד וחריף ואימתני ומיומן . הוא הוריד אנשים . אני זוכר שהיה מספר לי על עיניים ננעצות בפנים צפות שהיו מבליחות אל מולו בלילות . הוא סיפר לי על זה רק כשכבר גדלתי קצת . אבל אז , בעידן התום של ילדותי , הוא פשוט היה גיבור .
    והוא היה ניפגש עם חבר טוב שלו מהעבודה . כל סוף שבוע . על בסיס די קבוע . שולפים את לוח האשקוקי . פותחים שולחן . קפה שחור . סיגריות .אני הייתי מספיק נמוך בכדי לעמוד זקוף מתחת לשולחן . הייתי משחק לידם רק כדי להיות קרוב כדי להסתכל . היה להם טכס קבוע . אחד מהם היה באיזה שלב אחרי קצת דיבורי סרק מתופף כאילו באקראיות על הלוח . השני היה מחייך . מחליק את הלוח אל בינם . המתופף היה פותח את הלוח שבו היו מקרקשים כלי המלחמה . השני היה שולף שני כלים בצבעים שונים . מערבב בינם מתחת לשולחן . מבליע אותם כל אחד באגרוף ומניח על פני השולחן . תמיד חלף שם רגע ארוך של שתיקה רועמת ומבטים חודרים בעת שכל אחד ניסה לנחש איזה כלי נמצא איפה . הם הכירו כל כך טוב האחד את השני עד שאפילו להגרלה הזאת היו משמעויות נסתרות . לבסוף טפיחה על אגרוף . צבע הכלי נחשף . הצבאות חולקו .בפנים חתומות הם היו מסדרים את הכלים לאחר מכן על הלוח . שקועים כבר באסטרטגיות . המשחק התחיל זה מכבר בעוד שאפילו המהלך הראשון עדיין לא התבצע . הלבן תמיד מתחיל . הקרבות היו מתחילים להסתחרר . הייתי רואה את הבעותיהם משתנות . לפעמים את ההיסוס . כשהיד באה לבצע משהו . את הדריכות של הצד השני . הדיבר הבלתי כתוב של נגעת נסעת שהיה אכזרי . הצריך שליטה ברצון . ביצר .רגעים שלמים שהתארכו סביב למהלך אחד ויחיד ונמשכו כאילו נצח . סידרת מהלכים מהירה של נבואה שמתגשמת בעודם חווים את התממשות האירועים . ואני שם . צופה . משקיף . מנסה להבין . לקלוט . כלום . כמו מסך הברזל שחוצץ בינינו . הם חיים את ההרפתקאה הגדולה שם ואני אפילו לא כמו צופה מן הצד . כמו עיוור . ככה הרגשתי . ורציתי לראות . כל כך השתוקקתי לראות !
    כשהייתי בן שמונה באתי אליו יום אחד . זה התבשל בי תקופה . אמרתי לו : אבא , למד ! אז הוא לימד . כמו שהוא ידע ללמד . את דרך הילוכם של הכלים . את יופי ריקודם של הלוחמים . הוא הסביר לי דברים . על הרמוניה . על מעמקים . עקרונות . כללים . אסטרטגיות . טקטיקות . היינו משחקים . והוא היה מכה בי ללא רחם . שוק על ירך . ומסביר . תוך כדי . כיצד הוא בדיוק מצליח להתעלל בי שם ככה . מראה לי מה אני לא רואה . חושף אותי למה שאני מפספס . מדריך אותי . מפרק אותי שם לגורמים . מסביר לי על הגמישות המחשבתית . על לא להיתפס על קונספציות . על לדעת לשחרר . הוא בישל למעני הקרבות . חושף טורים . מנקה שורות . מערטל אלכסונים . מפנה מכשולים .מקדם אותי . ונותן לי בראש .הפסדים על גבי הפסדים . זה מה שקיבלתי . אחת המתנות הגדולות . אתה הרי לעולם לא תדע באמת את טעם הניצחון עד אשר תלמד את ההפסד . והוא לימד אותי את טעמו של זה . מלוא הפה הפסד . כבר כמעט ויכולתי להקיא אותו . אני זוכר את הניצחון הראשון . עברו כבר כמעט 30 שנה והוא עדיין חד בזיכרוני . כאילו זה קרה אתמול . הנחתתי שם DEATH FROM ABOVE . צריח לשורה האחרונה . אני זוכר את ההפתעה שעל פניו . את מבט הגאווה שהוא נעץ בי . החיוך . פריעת שיערי בידו וסטירה קטנה של חיבה . 
    אז מעבר למכות , הבחורות , הרוק הכבד , הטראנס , הבילויים , הלימודים , הפרנסה , המשפחה , השכטה ובעצם כל הרכבת שדים הזאת של החיים , זה מה שהיה שם תמיד . מלווה אותי . בשקט . הפינה הזאת שלי . העולם המקביל הזה . מרחב הסערה . המשחק .
    היו אלפים כאלה עד כה . מול הומלסים על ג'ובה . היה אחד כזה שנתן לי 10 שיעורים . זה עלה לי 100 שקל . אבל הי , מי לא היה משלם את זה כדי לשחק עם גרויס מייסטר שמרוב שהיה גאון שכח איך קוראים לו ?! היה לי הכבוד לממן לו ארוחות . כן . אני סוג צנוע של פילנתרופ . תומך באומנים . 
    ובצבא , ובמילואים , וביאהו , ובפייסבוק , ובמועדון ע"ש לאסקר שהיה מקבץ של מוזרים שחבל על הזמן . ומדי פעם הייתי מבליח . שולף את המשחק . מכה קהל או שחקן חזק בתדהמה . פעם אפילו יצאתי ראש מול אלוף חצי האי קרים בדו קרב של 7 משחקים במילואים בחברון . בשלג של מטר בחוץ . באיזה בית שהשתלטנו עליו . הוא היה חובש מסופח לפלס"ר שלי שתפס שם קו . הוא לא אמר לי על התואר שלו . עד לסיום המשחק השביעי . יצאנו שלושה ניצחונות שלושה הפסדים ותיקו . בסוף הוא התוודה בפני . ואפילו פרגן להקרבה מסוימת שביצעתי ( צריח תמורת רגלי שזה באמת מצריך הצדקה רצינית ) שהיא ההקרבה היפה ביותר שהוא אי פעם ראה . וזה מאחד שהצליח לפתור תיקו של דו קרב על אליפות העולם בין קספרוב וקרפוב ולהוכיח שאחד מהם היה יכול לנצח , למרות שהוסכם בינם על תיקו . 
    בקיצור , אפעלפי שלא הייתה לי כל הכשרה פורמאלית , קצרתי הצלחות . 
    עד כאן כל זה היה בכלל הקדמה . מתבקשת . לסיפור האמיתי . כי יש לי כאן סיפור . אמיתי . מהחיים . הסיפור של המשחק . ה-משחק !

    אותה תקופה גרתי בעיר הגדולה . בנווה צדק . עוד טרם התנפחות הבועה הנדל"נית לכדי מימדיה המפלצתיים הנוכחיים . שכרתי דירת חדר וחצי בבניין דירות בבעלותו המלאה של איזה עיראקי זקן ( ז"ל )בשם יחזקאל שניראה כאילו נתלש מסרט על המאפיה הסיציליאנית . בבניין היו תשעה דיירים . שמונה מאיתנו שחקנו את המשחק . זאת הייתה תקופה של סקס סמים אלכוהול והמשחק . היו ימים שלמים של ערבול של זה . כל הקומפלקס כולו למעט משפחה אחת שהתגוררה שם בחש בקטע . מבוקר עד לילה הייתה זמינות לזה . כאילו והיקום קיבץ אותנו למטרה מסוימת . יום אחד ישבתי אצל משה שהיה גברברון קשוח . זאב חוצות אמתי . ירדתי אתו אפילו על כמה טריפים במהלך התקופה ההיא . בכל מקרה , באתי לקפה ושכטה ודבר גרר דבר . פתחנו את לוח האשקוקי והצבנו כלים . משה היה שחקן ממזרי . אגרסור רציני עם סגנון משתלח ותוקפני . ירדנו על כמה ראשים כדי לערבב את הסיכויים יותר טוב . 



    עכשיו אני מתאר לעצמי שזה כבר מתחיל להיות מוכר למי שעוקב אחרי הבלוג שלי על החוויה הזאת של הקול דממה דקה שלי . זאת חוויה מיסטית . אין לי הסבר לה . כבר נתתי עליה כמה פירוטים ותיאורים . מאז שאני כאן כבר נשאלתי לגבי השפיות שלי . מה מצב הטירוף . איפה בדיוק עובר הקו העדין של השגעת . אז אני מנסה להפריך ולהזים את התהיות האלה לגבי . אני אישית חושב שאין אדם בלי שריטה . ללא חריטה . ללא חרטה . אין באמת טאבולה ראסה .אין משטח חלק . לכל חומר החספוס שלו וזה כולל את החומר האנושי . הרי פרודותינו מרקדות .מצחקקות במחול התוהו המתנחשל . כוחות עלומים דוחקים . תודעתנו מסתחררת . הרי זה אך טבעי שהיציבות של התנועה מתבססת ונסמכת על התכנסות האני של הבתוך כדי תזוזה . והאיזון על כן שברירי . אני סבור שאני שפוי . אולי איפשהו רחוק יותר על פעמון הגאוס של הסטיית תקן לכיוון אחד הקצוות , אבל לא הוטחתי על הפליפ .לפחות עדיין לא . ניראה לי שמטורף אמיתי אינו מפקפק לרגע שהוא שפוי . ואצלי בד בבד דרים הפקפוק והביטחון . הספק והאמונה . זה נציגו של השכל וההוא שליחו של הרגש . מתחרים בי על הממשל . נאבקים בי על השלטון . וכמו שפורחות בי בועות הפקפוק האוטונומיות כך גם קיימים בי מדורי האמונה האיתנה . רוגעים בי . 
    וקול הדממה הדקה אשר שורק דרכי כאוושה , ומנגן בי כחליל , הנו חדור אמונה כה רבה , עד כי גודשו אף מקרין אל מחוץ לגבולותיו בי . ותמיד הוא נוסך בי שלווה . זאת שלווה מוזרה של השלמה עם ציוויו של מר גורל . כי תמיד באופפו אותי , אני יודע כי , מבחן נוסף זומן לפתחי .אולם ההשלמה הזאת עם השליחויות שמוטלות עליי הנה רגעית בלבד . לצורך העניין . זה לא אומר שזה מוצא חן בעיניי . ולמען האמת זה לא . אני מרגיש אנוס לציית וכבר נימאס לי לברוח ולמצוא את עצמי ניצב שוב ושוב מול אותה הבעיה . כי אין לי מפלט שם . כמו בקומדיית סלפסטיק שמישהו יוצא מדלת של חדר רק כדי למצוא את עצמו שבעוזבו את החדר הוא ניכנס לאותו החדר שוב . קומדיית סלפסטיק , רק בסגנון של טרגדיה . ללא מוצא . תמיד אני מנסה טריקים חדשניים כנגד ציווי הגורל . נכשלתי לרוב . 
    אז אולי יש בי מדדים לאיזו אי שפיות קלה אם אתם מעוניינים להסתכל עליי דרך משקף הנורמאליות המוחלטת . מצד שני , סביר שאתם עצמכם לא בדיוק ממוקמים שם . אז בואו נקרא לזה קיזוז .

    בכל מקרה התחלנו את המשחק . 
    בגלל היתרון שלי כשחקן שהיה ברור לשנינו הייתה מעין הסכמה שהוא מקבל את הלבנים . שהיוזמה בידיו . אני הייתי אמור לפצות על היוזמה שלו בהבנת המשחק שלי . רק שזה לא בדיוק הסתייע . לשחק את המשחק זה כמו כל סוג של ספורט אחר . זה לא מספיק להיות בכושר ולגלות בקיאות וטכניקה ונחישות ואפילו יצירתיות . צריך גם לתפוס יום . לכוונן את הידית . לפעמים על פניו ניראה שהכול אמור לעבוד לטובתך . לפעמים אתה הכי בטוח בעולם בכישוריך . אבל משהו לא בדיוק ניתפס . משהו לא בדיוק מצליח להסתנכרן . אולי זאת דעת מוסחת . אולי במקרה של המשחק ההוא זאת הייתה הסטלה . למרות שאני לא זוכר את עצמי שם פוחלץ . הרגשתי חד ומדויק . לפעמים הרגשה יכולה להטעות .
    אז הוא מתחיל . ואני מגיב . והוא ממשיך ואני מפתח . ולאט לאט אני קולט שזה לא מסתדר . אולי כי אני חושב יותר מדי קדימה . במקום להיות עסוק במה שקורה . יש לי לפעמים את הנטייה הזאת . והדמיון שלי בונה מצב פוטנציאלי . ומרוב שאני שקוע , אני לא רואה מה קורה . איך תיהום נפערת לי מתחת לאף . ובעוד אני עסוק בענייני , כלומר לשחק נכון את המשחק , מסתבר לי שהתעלמתי לחלוטין כמעט מהמצב האמיתי על הלוח . והנה זה בא . בדיוק אני מסיר את מגעי מעם רגלי שקידמתי ומחפש את האלכסון שביקשתי לעצמי לשלב מתקדם יותר של המשחק , כאשר אני קולט שמשהו לא בסדר . בדרך כלל משה לא מתעכב יותר מדי על מסע . הוא זריז מחשבה . אבל משהו נידרך בו למולי . אני בוחן את פרצופו . אני קולט שהוא מאומץ . מרוכז . מפוקס . משהו כל כך ממוקד בו שמתגנב לליבי הספק . אני מכיר את הפרצוף הזה . אני עונד אותו בעצמי . כשנדמה לי שזה זה . שאני רואה את הסדק . את הבקיע . את החוליה הרופפת בשריון של הדרקון . כשאני מזהה את התורפה . כשאני מבחין בחולשה . בחור . במקום שבו אני צריך להתחיל לחפור . במקום בו אני צריך להשחיל את חודו של הכידון . בדיוק כשאני רואה איפה החובה להלום . הנקודה החלשה של המערך . הו אז אני שם את הפרצוף הזה . בדיוק זה , שעכשיו מעוות את פניו של משה . ואז הספק שלי מתחיל להתערבב . כמו בחישה שמסחררת אותי . והוא הופך לבהלה . 
    עכשיו זה בטח ניראה קצת מצחיק למי שקורא את זה . איזו מין חרטה , אתם בטח תוהים . כיצד תשרבב לי בהלה מכולה משחק . אז מי שחושב ככה כנראה לא הבין . אומנם זה משחק . אבל זה ממש לא משחק . בטח לא כשאני שם . כי כשאני שם אז כלום לא קיים מלבדו . או ככה לפחות בשנייה ההיא היה נידמה לי .
    אז אני מסיר את מבטי מפרצופו של משה ובחשש מתחיל לסרוק את העמדה . אני מנטרל את הדמיונות של מה עתיד להתרחש . מבטל את הזיכרונות של כל המשחקים ששיחקנו אני והוא עד כה . את כל ידיעתי אותו . שומט את ההבנה שהתגבשה עליו . והנה זה שם . אני קולט את זה .זאת שגיאה מכוערת . לא שמתי לב למזימה קטנה שלו בהיותי עסוק באיזה תכנון מנותק מהמציאות על השתלטות על אלכסון ערטילאי . אלכסון שלפי מצב העניינים הנוכחי לעולם כבר לא יהיה שלי . 
    אני אדם אופטימי מטבעי . אז אני מקווה . אני מייחל . שהוא לא יקלוט את זה . כל שאני זקוק לו זה רק מסע ביניים אחד . מסע שקט שיפתור לי את הבעיה . יבלום לו את המזימה . אבל פתאום אני קולט איזה גל שעובר במשה . ניראה שהמתח נפרק בו בגל עדין של רפיון . ואני יודע , עוד לפני שהוא מבצע את המהלך שלו , שזה מאוחר מדי בשבילי . הוא קלט . איחרתי את המועד . 
    הוא מתחיל לחייך ומושיט את ידו לקדם את הרגלי שיאלץ אותי לחילופים פשוטים שבעקבותם רגלי שלו ימזלג לי פרש ורץ . 
    זהו . זה נעשה . אני כפוי להגיב בדרך אחת בלבד . והוא מכה לי פרש .
    עכשיו זה לא תמיד נורא כל כך לאבד פרש . רק לידיעתכם , מלך ופרש או מלך ורץ לא יכולים לכפות ניצחון על מלך . זה מצב של תיקו . אבל זה רק כשאין עוד כלים על הלוח מלבדם . זה מצב של תיקו כשזה בשלב הסיום של המשחק . אבל שם , בסיטואציה ההיא , זה היה בכלל שלב הפתיחה . השלב בו עוד עסוקים בפיתוח הכלים . בהערכות להתנגשות . במשחק המקדים .
    אני אוהב את המשחק המקדים . על שלל גווניו וצורותיו . בין הסדינים ומחוצה להם . המשחק המקדים גוזר את התשתית . 
    אבל אני לא אוהב , וזה בלשון המעטה , לקבל בראש ישר במשחק המקדים . בטח שלא על הלוח . 
    והנה זה מה שקורה שם . משה נתן לי בראש בחטף . ואני לא יודע למה בדיוק אבל להפתעתי הרגשתי כאילו חוללתי . זה לא שזה לא קרה לי מעולם קודם לכן . כבר קיבלתי בראש בשלב הפתיחה לא אחת . אבל מעולם לא כשהרגשתי חד ודרוך . הבנתי ששגיתי באשליות . 
    זה נורא כשמסתבר לך שאת כל התוכניות שלך ביססת על כרעי תרנגולת . כשלפתע אתה מגלה שהקרקע נשמטת תחת רגליך . 
    אז בחרתי לשמור לעצמי את הרץ . זאת הייתה האינרציה . כאילו עוד יהיה לי סיכוי . כאילו והאלכסון עוד יהיה פנוי . 
    משה חייך . זאת הייתה עליצות אמיתית . לא שמחה לאיד . לא לגלוג . לא יכולתי שלא להידבק לרגע בחדוותו . הוא הצליח לשבש אותי . להכשיל אותי . אז הוא רכש את אהדתי בחיוך הזה . ולמרות שהכול פתאום ניראה אבוד החלטתי שלא להיכנע . ולו רק בכדי לתת לו את הסיפוק להנחית עליי את המט .
    מה גם שכמו שכבר ציינתי קודם , עדיין לא הכול אבוד . אם אשחק נועז ונכון עדיין יש סיכוי לתיקו . וזה תמיד , אבל תמיד , עדיף על הפסד .
    אז התחלתי לבחון את הלוח . שוב . מהתחלה . כאילו הרגע התחיל המשחק . במצב הנתון . כשאני בחיסרון . חיפשתי שם משהו . כל דבר שהוא . איזה קצה חוט . שביב של תקווה . כבר לא מחפש ניצחון . הסתפקתי בלתת פשוט מלחמה . עד הסוף . עד כליה . את הכי טוב שאני יכול לשחרר ממעמקי נשמתי . לתת הדר וכבוד ולבעור הכי יוקד וחזק . אולי יעלה בידי להפוך את היוצרות . להפוך את הקערה על פיה . לרוקן את האוויר מהבלון הזה שהתנפח עליי למימדים מפלצתיים ומאיים לבלוע לי את האופק . 
    אז אני מתרכז . מתמרכז . אני מביט על הפרש הגלמוד שלי . הוא ניצב לו על ערוגה צדדית . חסרונו של אחיו מציק לי כמו איבר פאנטום קטוע . 
    ואז זה בא . שוב . בחרישיות . קול דממה דקה . יש לי לחץ על האוזניים . אני אף פעם לא ממש יודע באם הוא מתפשט מתוכי החוצה או שמא בולע אותי אל תוכו מן החוץ . הוא מקפיד להופיע בחטף . תמיד כשאני מרוכז בדברים אחרים .תמיד כשאני עסוק . במפתיע .
    אז אני אפוף בקול הדממה הדקה . אני ומשה והלוח שבינינו . האשקוקי והצבאות הפרוסים . הנחיתות החומרית שלי זועקת מן הלוח . כמו שאגה של צבע מוקרן . חסרונו של הפרש מרשותי ניכר ככתם אפל של היעדרות . אני מביט בפרש הנותר . הוא לוכד את תשומת ליבי . כאילו משהו משונה נובע ממנו . משהו שלא כדרך הטבע . אני מוצא שאיני יכול שלא ללטוש בו מבטי .הוא ממגנט אותי .ממסמר אותי . משהו בו מרצד . אני לא מבין את זה . כאילו ומשהו משונה נופח חיים באביזר העץ . הבזק דמיון של פינוקיו מעוות חולף בעיני רוחי . מדמה אותי לסבא ג'פטו משונה . כאילו הכלי המגולף בעץ מתמלא חיות מכוח רצוני . אני ממקד את מבטי בו וקולט כיצד תדר הריצוד מתגבר . כיצד ניראה כאילו הפרש משתוקק להעתיק את מיקומו . כיצד רצון עצמאי מפעם בו ונילחם בצווי המציאות הנכפים על כל גוף פיזי . לזוז . לזוז . להשתחרר מכבלי החומר . לבוא . במקום אחר . 
    ובעוד עיניי לטושות בו זה התרחש . כמו שדבר של מה בכך שקורה . בכלל לא כמו מקסם . וגם לא כאשליה . כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם . הפרש הצליח לקרוע לנגד עיניי את הכבלים שהצמידו אותו לערוגתו , התפוגג לכדי כלום והופיע כהרף עין בערוגה סמוכה . על פי חוקי המסע התקינים . במיקום חוקי של מסע מותר . 
    נדהמתי . לא יכולתי שלא להיגנב . זה מעולם לא קרה . אפילו בטריפים לא היו לי הזיות . והנה כאן אל מולי , במשחק האשקוקי ,אפוף בקול הדממה הדקה , לראשונה בחיי , משהו מהתל בחושיי . משהו משחק בבינתי . 
    מתוך סקרנות אני ממשיך להביט בפרש המדלג שלי . הוא לא קופא על שמריו . אני מבחין כיצד הריצוד מתגבר . לפתע הוא משעתק את מיקומו למקום חדש . זה מסע שני ברצף . הוא מופיע במיקום ממנו הוא מאיים על רץ . עוד ריצוד זריז והוא מכה את הרץ הלבן . תופס את מיקומו .
    אני בוהה כלא מאמין . הפרש הגלמוד שלי כרגע ביצע שלושה מסעים בלתי אפשריים מבחינה פיזיקאלית והעלים כלי אויב . אני נושא את עיניי לפניו של משה לבדוק באם הוא היה עד להתרחשות המטאפיזית הזאת . כלום . הבעה חתומה על פניו . שום דבר שיזכיר פעילות על טבעית . כאילו כל שהתרחש כרגע היה שקוף . ואני הייתי העד היחיד . הייתה לי תחושת פקפוק בשפיות . אבל לפני שהספקתי להתערער ממנה , הפרש שלי דילג בחזרה את צעדיו וחזר למקומו ההתחלתי בעמדה הנוכחית . הרץ שהוכה גם כן חזר והופיע בערוגתו . כאילו כלום לא קרה . לרגע הכול ניראה נינוח ורגוע . כמעט והתפתיתי לחשוב שזה היה הכול בדמיוני הקודח . אולי הסטלה של הכמה ראשים שהפלנו . אולי איזה פלשבק שעלה לי מפעם . אבל למה דווקא עכשיו ?! קול הדממה הדקה לא התפוגג עדיין . מותיר סביבי תחושה עמומה של פטאליות . 
    קווי אור דקיקים החלו לקרון בהשקות שבין הערוגות . הלוח נחתך לקוביות של אור ואפלה . הפרש התחיל שוב לרצד . הוא זינק למיקום חדש . כלי של הלבנים בצע מהלך גם כן הפעם לשם שינוי . רגלי שלי התקדם . רץ שלו נידחק.הפרש שלי שוב זז . צריח שלו חתך טור . הצרחה שלי . רגלי שלו . הפרש שלי הסתער . פרש שלו ניזעק להגנה . צעד שקט של עוד רגלי שלי , הצריח שלו במנוסה , המלכה שלי שועטת ! הנה . זה או הצריח הזה או הצריח השני . אני רואה את זה . מתי שאני קולט את ההסתעפות ונופל לי האסימון שלה , בו ברגע , כל הכלים מתקפלים חזרה . למצב הנוכחי . 
    אני שוב מציץ במשה . הוא לא שם לב לכלום מן המתרחש . כאילו שזה לא קורה . כאילו שכרגע לא רקדו כאן הכלים לנגד עיניי .
    עוד בטרם המצב חזר לקדמותו הסתעפות נוספת מתחילה לקרום עור וגידים . החיילים הממושמעים רוקדים במחול החרבות . צבא כנגד צבא . לוח האשקוקי רוחש ופועם . כולי פליאה והשתאות . בסיומה של ההסתעפות החזרתי פרש . זה מתקפל שוב . מתכנס לעמדה הנוכחית . הסתעפות נוספת נפרשת לי שוב על הלוח . יותר מהר . בסיומה יתרון עמדתי מובהק שמפצה על החיסרון בחומר . מצטמצמת . ושוב . יותר מהר . ויותר רחוק . ויותר עמוק . לכיוון המט . ועוד כינוס . ועוד הסתעפות . ועוד צמצום . ועוד וריאנט . הכלים ניתזים ונעלמים ומופיעים ומכים ומפנים טורים ושורות . והצבא שלי מתנהל בהרמוניה על פני הלוח . ואני מביט . עוד משחק ועוד משחק . ובכולם אני מנצח . 
    עכשיו בעודי שקוע בשרעפים . משה מתחיל להיות קצר רוח . הוא נימצא בשלב שהוא מת לממש את היתרון . ממתין למהלך שלי . שמח בחלקו . הוא מתעצבן עלי . כאילו אני גונב לו זמן . כי קיימת תמיד גם אופציה כזאת , הרי אנחנו משחקים ללא שעון , ואפשר למתוח את האימא של זה כמו גומי , לגרום לאפקט אלמנט הקוצר רוח להיות משמעותי . למרות שהוא יודע שאני לא כזה . זה הרי טריק מלוכלך . ובפטנטים כאלה אני משתמש רק בקרבות רחוב . כשהעכוז שלי תלוי על בלימה . לעולם לא סתם . 
    בעוד הוא מתרגז , קצב הכלים המרקדים לנגד עיניי הולך ומתגבר , הולך ותופס תאוצה .אני מהופנט . ווריאנטים של משחקים שלמים מתבררים הלוך ושוב . כבר שוחקו לעיניי עשרות משחקים וזה רק מחריף את עוצמתו . כאילו הם מדרבנים את עצמם לחשוף למולי את כל האופנים בהם עליי לפעול ולהגיב אל מול היריב שלי . אל מול כל מהלך פוטנציאלי שיכול לתפוש כיוון . הם ממחיזים לעומתי מערכות שלמות שבסיכומם אני גובר . התפתלויות מעמקים שלא היה לי כל סיכוי להנדס בעצמי . חדות כה מושחזת עד כי הכישרון המקורי שלי בהבנת המשחק נידמה ללהב כהה וסדוק לעומתה . אני יושב שם כולי בהלם . משה מכחכח בגרונו במורת רוח . הוא דורש מהלך . אז אני מבין שעליי להתחיל לממש את המשחק ולהגשים את האידיאה שנגלית אליי במצבה האמורפי . ללא חשש או מחשבה אני מזיז כלי . זאת ההסתעפות העיקרית . ממנה נשאבו ניצחונותיי התיאורטיים בריקודם הנסתר והעלום של הכלים . משה מגיב אינסטינקטיבית . כאחד שצפה את מהלכי זה מכבר ורק המתין לרגע בו עליו לפעול . תוך כדי כך מאות משחקים ממשיכים לרחוש על הלוח . כל תנועה של יד נראית נצחית עת ההסתעפויות מתפוצצות לי על הלוח במהירות הבזק . אני שם לב כי בניגוד לכל משחקי האחרים כלל לא מעורבת כאן פעולה של מחשבה . אני לא מתכנן . אני לא משער . לא מתאמץ כדי לפתור את המשוואות הגמישות שמתערבלות לי על הלוח . כל שעליי לעשות זה לממש את הניצוץ הפראי ביותר שמעיד על עצמו בבוהק קורן . המהלך החזק ביותר קופץ לי למוח . מזנק מעם הלוח היישר אל תודעתי . מבהיר באור יקרות את אפלת העתיד של ראיית הנולד . 
    אני מתחיל לחוש כיצד המשחק הזה עם משה הוא רק מימוש של מופע של המשחק האידיאי . כיצד בעצם כל משחק באשר הוא הנו רק זה . מימוש של המשחק האידיאי . תחושה של וודאות מציפה אותי בעוד מאות המשחקים שמשוחקים למעני הופכים לאלפים . רבבות מסעים כבר ניתזים על הלוח . התובנה המפתיעה הזאת מתחזקת בי .הופכת לוודאות שבלתי ניתן להפריך . כאילו וניפתח בי ערוץ אל משהו שמימי . קצר . ואני המוליך . קצר שבין הקיום העלום של הפוטנציאל האידיאי לבין עולם המעש והחומר . 
    חום מתחיל לבעור בי . כאילו והיותי צינור ההעברה גורם לי להתלהט בחיכוך של העברת הנתונים . כאילו וכל מסע שמתרחש כאן לעיניי רוחי הנו מעין פעולת מירוק וקרצוף של נשמתי בעצמה . מסיר מעליי שכבה של טינופת בגירוד של אישיותי . 
    הנה , אני מחזיר לעצמי רץ . משווה את המצב החומרי שבינינו . הוא מופתע . לא יודע בכלל מאיפה זה בא . ואני ? אני מרגיש כמו מחליק על ספיראלה בדרך למעלה . אל שחקים אין חקר של שמיים זרים . איזו שלווה מוזרה נופלת עליי . אני מתחיל להרגיש מחובר . למשהו בתוך העל מודע . לרצף המתקיים אל מחוץ למגבלות המקום והעיתים . כאילו וזכיתי להציץ מבעד לצוהר אל מעבר לחלל ולזמן . 
    מחשבה חולפת בי על משנת האידיאות של אפלטון . לראשונה אני מרגיש כאילו היה משהו בדבריו של התרח הזקן . 
    יש לי תחושה של כלי הקיבול המושלם באותם רגעים . וודאות מוחלטת כי ככה צריך לשחק רב אומן . וגם שזה כלל לא היה משנה מי היה ניצב אל מולי כעת על הלוח . הייתי מחובר למקום הכי עמוק שאפשר בתוככי נבכי המשחק האידיאי . 
    לא היה יכול להתקיים מישהו באותם רגעים שיכול היה לגבור עליי . הרי זה כלל לא הייתי אני זה שמשחק . פשוט זה התפרץ דרכי . כמו שלחץ המים סודק את הסכר .זה גלש מבעדי מלמעלה למטה .כמו גשם . כמעיין המתגבר . כמו נהר .

    ניצחתי . או שהוא הפסיד . זה בכלל לא היה משנה . הוא לא הבחין בדקויות . עשיתי את זה הכי סמוי שאפשר . כאילו והתאמצתי . כאילו שהוא הערים עליי קשיים שנחלצתי מהם רק במאמץ עילאי . זה היה בעיקר מתוך רחמים . אז הייתי עדין . לא יכולתי שלא לנצח . פשוט הכלים לא הציגו את האופציה לזה בפניי . זאת לא הייתה בחירה שניתנה בידיי . מה שיכולתי לשלוט בו זה היה רק בדרך הכי פחות גלויה לעין . שהוא לא יעמוד על ההבדלים . בין מי שהוא מכיר לבין מי שהתהוותי להיות במשחק ההוא . 
    כשנגמר שמתי לב כיצד קול הדממה הדקה מתפוגג . נמוג אל תוך הרחש השגרתי . נעלם אל המציאות הבסיסית . מופחת . מופחת . מופחת .

    הוא מילא עוד ראש והגיש לי את הבאנג . הפלתי אותו והוא מילא לעצמו אחד והפיל אותו תיכף אחרי זה . לחצנו ידיים . זה תמיד מתבקש אחרי משחק . הכנו קפה . הפסקתי לדבר . הרגשתי קצת כמו שהרגשתי כמה שנים קודם לכן כשעבדתי אצל קבלן . אבא של חבר . והוא נתן לי לפרק כביש אספלט עם קונגו מפלצתי כמו של תעלת בלאומיך . אחרי יום עבודה עם החרא הרוטט הזה , כשהייתי חוזר הביתה , ויושב על הכורסא , כל הגוף שלי היה ויברציות . זה פשוט לא נפרק . במשך שעות הייתי פשוט רוטט במנוחה . אלה היו שבועיים של סיוט מתמשך . ככה הרגשתי אחרי המשחק הזה עם משה . סחוט .טרוק . מעוך . אבל תחושת ההתעלות לא נעלמה לי . ההרגשה שזכיתי להציץ בצוהר . לראות משהו מעבר . לחוות חוויה של פעם בחיים .

    הספקתי לשחק מאז עוד מאות משחקים . אולי אלפים . כולם היו ניסיון חיוור של לנסות לשחזר את המשחק . לזמן את הערוץ . כלום . זה היה חד פעמי . ועוצמתי כל כך . אולי החוויה המנטאלית האדירה ביותר שזכיתי לחוות שלא הייתה קשורה באופן כלשהו לאיזושהי מטלה או שליחות גורלית . כמו פרס שזכיתי בו על משהו . אני לא יודע בדיוק מה יכול להיות שעשיתי שהביא לי את זה . שהצדיק את הזכות העצומה הזאת שנפלה בחלקי . 


    בכל מקרה מאז , נהייתי יותר קשוב . כשמישהו מספר לי אודות איזו חוויה מוזרה או מיסטית שהוא חווה , אני לא מבטל אותו על הסף . הרי כמאמר המשורר : יש דברים נסתרים , לא נבין לא נדע ...וגו' . ואני יודע שלפעמים החוויות המשונות והמוזרות ביותר , הנן פרטיות לחלוטין . אין להן שותף . גם אם נידמה שמישהו נימצא שם איתך , הוא יכול היה באותה מידה להיות אלפי שנות אור ממך .כלל לא מודע למה שעובר עליך . כאן . מתחת לאף . 


    קשה לי לסיים את הפוסט הזה . היו כל כך הרבה דברים בחוויה הזאת שלי שלא הועלו על הכתב . הן מפאת קוצר היריעה . הן מפאת מוגבלות הבנתי ותיאוריי את שהתרחש לאשורו . והן בגלל רחמי הנכמרים . לא רציתי לנופף בזה . להשתחצן . הלוואי והייתי עניו יותר . אולם לא יכולתי שלא לספר על זה , על המשחק , בהוליכי אתכם בנפתולי נפשי . התחייבתי בפני עצמי להיות נאמן למקור . כל מילה כאן אמת . קראו לי משוגע אם בא לכם . החלטתי בעינה עומדת . אני שפוי !


    לפחות בינתיים . לפעמים זאת פשוט המציאות שמתעקמת לי . אבל אם תשאלו אותי, מה אני ? אז כאן , על בימת החיים , אני שחקן , אומר לכם . והמשחק , ובכן , עדיין בעיצומו .

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/12 10:34:
      והוא שאמרת. המופע של החיים. כל האפשרויות קיימות בפנינו במציאות ועלינו לבחור באחת. האידיאלית. היא אחת מאינסוף אפשרויות- המציאות היא מימוש של מופע של המשחק האידיאי. בתקווה שבחרנו נכון. ויש לי הרגשה שגם אז אנחנו במשחק שניתן לחצות אותו
      ה"תופעה" אינה רגילה כי אם ייחודית וחד פעמית . כל פעם מחדש ;-) כמו כל רגע בחיים ! הכתבה מרתקת ומרחיבת אופקים
        23/1/12 00:34:

      ואולי זו תופעה רגילה? טוב לא רגילה במובן נפוצה, אבל כזו שהיא לא מיסטית אלא שיש לה הסבר מדעי המניח את הדעת. בהנתן תנאים מסויימים ואצל אנשים בעלי מאפיינים כאלה ואחרים, התופעה יכולה או עלולה או עשויה להתרחש. מעין חיבור למח קדום או פרימיטיבי במקרה של האח הטובע בברכה או למח אינטאיטיבי יודע כל במקרה הזה. 

      קרא את זה.

      צטט: יורם-כהן 2012-01-13 15:14:41

      החיים הם סלפסטיק טראגי. והם נועדו לטרופי דעת.

      לא לטרופי הדעת. לנועזים! אלו המעזים להרגיש. ופרדוקס לעתים הוא כאבן בוחן.

       

        13/1/12 15:14:
      החיים הם סלפסטיק טראגי. והם נועדו לטרופי דעת.

      תגיות

      פרופיל