יש משפט שאומר: מוטב לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל.... מפחיד הצירוף הזה "לאהוב ולאבד", במיוחד לאנשים כמוני שחווים כל רגש בעוצמות. אני בהחלט מבינה את אלה שיגידו "זה לא שווה את הטירחה.." מתאהבים, הכל נפלא ואז מסיבה זו או אחרת זה נגמר, בדרך כלל בשברון לב של אחד הצדדים או של שניהם. אמר לי פעם איש חכם: "אם את לא מוכנה לקחת את הסיכון שתפגעי - אל תכנסי לשום קשר" כי כל קשר מכיל בתוכו סיכון לפגיעה. זאת בחירה שאנשים עושים. יש שנפגעו בעבר והפחד להפגע שוב משתק אותם. הם יבחרו לצאת עם מישהי "נחמדה" שאין איתה אהבה הם אולי אפילו יתחתנו איתה ובלבד שלא יסתכנו בלהרגיש... הם יותרו מראש על האפשרות למצוא את האהבה שלהם לטובת "שקט יחסי" . אני בלי רגש - לא אני.... ככל שהאהבה יותר גדולה - כך שברון הלב יותר גדול. פעם באמת הרגשתי כאילו פיסית נקרע לי הלב... שזאת ממש לא מטאפורה. שחלק מהגוף שלי הלך יחד עם זה שנפרדתי ממנו. אהבות גדולות, פרידות גדולות. עוד משפט ששמעתי השבוע... ( הכרזתי על חופשת החלמה אז אני רואה הרבה טלוויזיה.. תסלחו לי..) והוא אומר ככה: מאהבה קטנה מחלימים אחרי חודשיים, מאהבה גדולה אחרי שנתיים ומאהבה עצומה לא נפרדים אלא ממשיכים לחפש אותה בעולם... אם אני חושבת על זה לעומק... אז היו לי 2 אהבות גדולות... 2 קטנות, זוגיות אחת (ארוכה מדי...) מתוך ויתור ואת האהבה העצומה אני עדיין מחפשת, שלא על מנת להפרד ממנה.... כל פרידה היא מוות קטן... וכל פרידה היא גם אבל על כל הפרידות שכבר היו... איכשהו חשבתי שאני כבר קצת מחושלת, אבל השבוע הבנתי שכל הפרידות שחוויתי לא הכינו אותי לפרידה הזאת שאני חווה מאבא שלי. זה בכלל לא אותו הדבר... המוות הוא סופי. אי אפשר בגל של געגוע להתקשר. אי אפשר "רק לשמוע אותו בטלפון". אין את המחשבות של "מה קורה איתו עכשיו... מה הוא לא מתגעגע אלי?" זה סופי ביותר. זאת חוויה שאף פעם לא חוויתי קודם. חוויה שמגמדת את כל הפרידות שלי ומכניסה אותן לפרופורציה. עולמי שחרב עלי כמה פעמים במשך חיי לא חרב עלי השבוע. אתם יודעים למה? כי אין לי פה על מה להתלבט... אין החלטות לעשות... אין בחירות לבחור... פה זה רק התמודדות קדימה. אין מה להתבכבש.. או לחפור. זה עצוב, זה נורא כואב... אהבתי את אבא שלי בטירוף... אבל לראות אותו בחודש האחרון היה יותר קשה מלראות אותו במותו. כל החודש האחרון הסתובבתי בעולם כואבת כמו בניתוח לב פתוח... הרגשתי מחוברת אליו כמו שכבר לא הייתי שנים... עד שכמעט נגמר לי הכוח לגמרי ואז הוא מת. באופן מפתיע עכשיו קל יותר. שקט יותר. נגמרה המלחמה. עכשיו מלקקים את הפצעים וחוזרים לחיים... דוקא עכשיו אני מודה על כל האהבה שיש בי, על כל האהבות שחוויתי. אין בי חרטה או צער על אף אחת מהן גם אם לסביבה היה נראה שאני מבזבזת את זמני עם האנשים הלא מתאימים... מכל אהבה שלי למדתי משהו שעזר לי ושחזק אותי. כל פרידה דחפה אותי קדימה אל עבר האהבה הבאה.... יש בי הרבה אהבה ואני כבר מודה על הזוגיות החדשה שתגיע ותפתיע. על האיש המדהים איתו אבלה את שארית חיי, כי יש דברים שאי אפשר ואסור לי, גילה, להתפשר עליהם. והדבר הראשון הוא אני. גילה |