סליחה אני רק שאלה 

"אתה שם עם הגלגל השחור, איך אתה מעז לשחות בחצות ליל, בים סוער וגבה גלים, ולא בעונת הרחצה? תכף אני מוציא את הפקק וכל המים יוצאים" (אורח במלון סוכת המציל, בחופי תל אביב, תופס פוזיציה של מציל וגם רמקול).

חלום הרטוב של ישראלים רבים בדרך למימוש: לגור בסוכת המציל, בקו ראשון לגלים, מטר מהים. מיזם מהפכני של עיריית תל אביב, מבקש להפוך את סוכות המציל שאינן פעילות בחורף, למלונות פיצפונים.

הרווח יהיה כפול; הדיבדנד המיידי הוא ניצול שטח ציבורי לא מנוצל, ומיקסום הרווחים ממנו. והרווח לטווח ארוך: שידרוג סוכות המציל הקיימות, לרמת חמישה כוכבים פלוס. כשתפתח עונת הרחצה, יגלו המצילים שהסוכה הספרטנית והפונקציונאלית, הפכה לחדר חלומות (רק שלא יאבדו את העירנות, וישקעו בפינוקים דה לוקס ובשטיחים רכים).

תארו לכם, תיירים יגיעו לתל אביב בעונת החורף, ויקבלו מפתחות לחדר ברמה גבוהה. ״גבוהה״: בראש ובראשונה מהפן הפיזי, שהרי סוכת המציל מתנשאת לה לרום, וכמובן, מדובר ברמת איבזור ופינוק מוקפדת במיוחד. האורחים ייאלצו להגיע ל״מלון״ אחרי דישדוש בחולות הים, וטיפוס במדרגות הלולייניות עד היעד. מסביב יהום הסער, הגלים יתנפצו בעוז והסוכה תתנדנד לה בפראות.

נשמע מופרך? החברה העירונית ״עיר עולם״ שהוקמה במטרה למצב את תל אביב כעיר עסקים גלובלית, בוחנת את המיזם מול מהנדס העירייה והתאחדות המלונות. המטרה היא להוציא מכרז לאחד המלונות שיתחזק את סוכות המלון בחורף.

לדברי מנכ״לית החברה, הילה אורן: ״הפרויקט מייצר חוויה אורבנית חדישה, שמאפשרת למבקר אינטראקציה ישירה עם העיר שבה הוא מתארח. סוכת המציל היא אחד האייקונים המוכרים ביותר בעיר״.

המשנה לראש העירייה, ארנון גלעדי, מתנגד באופן חריף לתוכנית! ״שמעתי על פרטי התוכנית ההזויה הזו, שנועדה לסגור את החוף לעשירים בלבד״״.

אנחנו חוששים מסצנריו מאיים במקצת, שידרדר את האורח למצבים פסיכיאטרים, בין האילוזיה להלוצנציה: האורח יתעורר באישון, סהרורי מאור הירח ושיכור מהמית הגלים ודכיים. הוא יכנס לאמביציה, וישתכנע באופן סופי שהוא הוא המציל ואין בלתו, ותק של ארבעים שנה בחוף. בשלב הבא הוא יקח מגאפון ליד, ויחלק הוראות למתרחצים הנעלמים, לחסקה המשתוללת ולמדוזות הארסיות.

אופס, לקחו לי יום

איך מרגיש אזרח הגון, שלא עווה ולא הזיד מימיו, כשמישהו מזיז לו את לוח השנה, ושודד לו יום, ככה גלוי לעין השמש? שוו בנפשכם, בן אדם מסודר מתכנן לו את הלו״ז השבועי, וקובע מטלות לכל יום; ביום ראשון נקיונות, ביום שני סידורים בבנק, ביום שלישי מסע בין מוסדות החינוך של הילדים ופיקוח על צוותות ההוראה, וכן הלאה, עד ליום שישי.

ואז הוא מתעורר בבוקר יום בהיר, ומגלה שאין, אין בוקר, אין יום והכל פטה מורגנה. למען הדיוק, היום הוא בעצם למחרת, והיום המקורי? בוטל והוא מחוק.

התבלבלתם? גם תושבי מדינת האיים סמואה באוקיאנוס השקט; הממשלה המקומית החליטה להזיז את השעון אל צידו המערבי של קו התאריך. והמשמעות: השעון הוזז עשרים וארבע שעות קדימה, כך פסח לו הזמן בקלילות, מיום חמישי ה־29 בדצמבר, היישר לשבת, ה־31 בדצמבר. ועל הדרך מחק לו את יום שישי.

מה פשר המחטף? ובכן, הכל עניין של כלכלה; הרעיון הוא שבעלי העסקים במדינה יוכלו להתנהל בקלות רבה יותר מול השכנות, אוסטרליה וניו זילנד. ״היינו מאבדים שני ימי עסקים בגלל זה״, סיפר איש עסקים מקומי לעיתון ״סמואה אובזרבר״. ״בזמן שאצלנו יום שישי, בניו זילנד כבר שבת, ואילו כשאצלנו יום ראשון, אצלם כבר יום שני, יום עבודה״.

לפני מספר ימים, פיגר השעון של סמואה ב־23 שעות אחרי ניו זילנד, וב־21 שעות אחרי אוסטרליה. לאחר השינוי, יקדימו האיים את ניו זילנד בשעה, ואת אוסטרליה בשלוש שעות.

הממשלה נערכה לכל התרחישים, והחליטה למנוע מראש מחאות ורטינות מצידם של עובדים שיזעמו על אובדן יום עבודה (ליתר דיוק, הזעם הצפוי הוא לא בשל אובדן יזע ועמל, אלא בגלל הפסד השכר). המעסיקים חויבו לשלם לעובדים בגין היום האבוד.

תיירים שתכננו להגיע לסמואה ב־30 בדצמבר, גילו למגינת ליבם כי היום הוצא מחוץ לחוק.

צמחוני בחצי משרה

אין חצי ערכים, פשוט אין. או שאתה מאמין באידאולוגיה, או שלא. או שעיקרון הוא נר לרגליים, או שרומסים אותו בשתיהן. אין אפשרות להיות יצור כלאיים של בעדנגד סימולטני.

אה לא ? אז יש כאלה שמצליחים להחזיק את המוט בשני קצותיו, והכי מתאים, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. להגן על הפרה ולפעמים לטרוף אותה בתיאבון ציני. הכירו את החצימחונים, יש חיות כאלה (בעיקר במדינת ישראל בה הם תופעה רווחת). יש ישראלים שבכל ימות השבוע הם אוהדים של חסה־גזרצנון, ונועצים עיניים קרות ומשפדות בכל אדם שאין לו לב, ואוכל שניצל. ורק ביום אחד בשבוע, נניח, יום שלישי, הם מתעלמים מבעלי החיים המסכנים, ומיטיבים את ליבם בשווארמה, פלוס נקניק פלוס סטייק.

איזה יופי שאפשר לקחת חופשה מערכים; החצימחונים מחרפים את אלה שבלב ערל סועדים בהנאה כבד אווז, למרות פיטום האווזים האכזרי. הם זועמים על כלובי התרנגולות הצפופים, וכמחאה לא אוכלים ביצים או פולק׳ע. הם מתמלאים בחרון על מצבן הנוגה של הפרות בזמן החליבה, וכאקט הפגנתי, לא אוכלים גבינה ולא שותים חלב. בטוח שלא נוגעים בפאלש פילה עסיסי.

החצימחונים יודעים להטיף בלהט ערכי שאכילת בעלי חיים היא מעשה בלתי מוסרי; ו״מי אמר שבגלל יתרון הכח של בני האדם, מותר להם לרצוח בעלי חיים, והכל בשביל התיאבון. פוי״.

זכותם, לא? אלא שמה עושים כשריח השניצל מתאבך לו בחלל המטבח של השכנים, וזולג לו בלי רשות אל תוך הבית? קצת קשה לשבת מול ״כאילו סטייק״ ממלפפון שדוף, ולדמיין שמדובר באדון אנטריקוט עסיסי.

הנה הפשרה אליה הגיעו הפוסט צמחוניים, אלה המתלבטים בין החמלה על העגל המפוחד המובל אל סכין השוחט, והרעב הכוסס במעיהם. עם כל הכבוד לאידיאולוגיה, יש מחיר מוגזם שאותו אין שום סיבה לשלם.

ככה זה עובד, חמישה ימים בשבוע, החצימחונים מפגינים נגד האטימות וההתנשאות של בני האדם, שבטוחים שהם נעלים מבעלי החיים ואוכלים אותם בזדון. וביומיים הנותרים? מכחידים את רגשות האשמה ומצטרפים לאויבים המרים ביותר של שוכני הרפת והלול.

״מצטער, עגל חמוד״, אומר החצימחוני בעל המצפון הגמיש, ״כמו שיש כאלה שמפגינים בעד קליטה של מסתננים מאריתראה וסודן, ובנשימה אחת מתנגדים שהם יגורו אצלם בשכונה, כך אני מזדהה עם גורלך המר חמישה ימים בשבוע״.

הכי יפה הוא הנימוק המשכנע של החצימחונים הישראלים, נימוק שאי אפשר להתווכח איתו, הנה ציטוט מדויק של חצימחוני ישראלי ידוען: ״אני קובע לעצמי את הכללים, ולא חייב דין וחשבון לאיש. אני לא מכופף את עצמי לתוך משבצות שאחרים מגדירים״.

כמו שאמר אושית תרבות ישראלית: ״הייתי צמחוני קיצוני, לא נגעתי בבשר מתוך חמלה לבעלי החיים. לאחר 12 שנות צמחונות, הרגשתי שמרוב חמלה הפכתי להיות תוקפני, אז לכן חזרתי לאכול בשר, רק בנסיבות מיוחדות״.

בלילה, בחלום, תגיע מנת הבשר, תלבש עור של פרה, ותנעץ עיני עגל מעונות וסובלות בסועד החצימחוני; ״מו הולך פה? שאתה תבגוד בי ככה? שככה תמכור חברים בשביל ארוחת צהריים ?״.

ראש דשא

סדר צריך להיות; הגג נותנשא בראש הבית, החוף משתרע סמוך לים והדשא צומח באדמה. אין מה לומר, כשדשא צומח על הראש, מדובר בעניין מוגזם למדי, ובפרשנות מרחיבה ומרחיקת לכת, למושגים "איש ירוק", !"תודעה אקולוגית".

התושבים בעיירה אנדרסלוב שבדרום שבדיה, מורטים את שערות ראשם, ולא משום שהם מנכשים עשבים שוטים. אלא בגלל הגוון החדש שצובע את שערותיהם בירוק זוהר ודוחה. יותר ויותר בני אדם בעלי שער בלונדיני, גילו שצבע שערם משתנה לירוק.

החשד המיידי נפל על מי השתייה שמסופקים על ידי העירייה, מים שמשמשים, מן הסתם, גם למקלחת. צוותים של מומחים נשלחו לשטח כדי לבדוק את המים, ובמיוחד את רמות הנחושת שבהם. נחושת שמחלידה נוטה להפוך לירוקה, תהליך שיכול לנמק את הפדחות והגבחות שהחליפו צבע והוריקו לחלוטין.

התוצאות אכזבו: רמות הנחושת לא חרגו מהנורמה, והמהנדסים מצאו את עצמם מול שוקת חלודה. ואז, כמו כל התגליות, גם המכניזם שהופך את השיער לירוק, התגלה במקרה. ״אם נותנים למים שמכילים נחושת, ״לעמוד במשך הלילה״, אומר הכימאי השבדי כריסטיאן ניקולוסון, ״רמת המתכת שבהם עולה פי עשרה לעומת הכמות הנורמלית״.

היות שכך, תושבים שהדליקו את הבוילר בלילה והתקלחו בבוקר, זכו במנת מים עשירה בנחושת, והגיעו לעבודה בפריזורה אטרקטיבית של שיער ירוק. הבעיה מחמירה בבתים חדשים, כיון שהצנרת בהם לא מכוסה בציפוי שמונע את זליגת הנחושת לתוך המים.

צוות הבדיקה הגיש לתושבים מסקנות אופרטיביות, ונראה שעם קצת מאמץ, ניתן למגר את הירוקת שפשטה בשערות. אדם שלא מחבב שיער ירוק, מתבקש לחפוף את ראשו במים קרים (המלצה מעולה לחיים בחורף השבדי), או לעבור לבית ישן יותר.

״המשמיץ את המשמיץ פטור״

ארגון ישראלי מחרים גוף ישראלי כל שהוא על בימת העמי□, וזוכה לתשואות חן חן ממיליוני האחמדינגיאנים בעולם. מוכר ולא חביב, אנטישמיות מתוצרת עצמית, שימיה עתיקים ומבוזים.

ארגון ״from Within Boycott״ (״חרם מבפנים״), מאגד קבוצה של אזרחים ישראלים התומכים בחרם עולמי נגד השקעות, שיתופי פעולה וקשרים אקדמיים ותרבותיים עם גופים ישראליים.

הארגון לוקח חלק בקמפיין האינטנסיבי של PACBI, ארגון פלסטיני המנסה להביא לשינוי המדיניות הישראלית באמצעות החרמת גורמים אזרחיים וכלכליים.

תור מי הפעם לספוג את הבליסטראות? ובכן, תיאטרון ה״בימה״, שמתכוון להציג בלונדון, מוחרם על ידי הישראלים הנ״ל. והנימוק: ״הקמפיין הוא נגד מופעים המקבלים חסות ומימון ממשרד החוץ הישראלי, ובכך מהווים חלק מהתעמולה המוסדית התומכת במדיניות הישראלית בשטחים״. נחסוך מכם את המשך הבלה בלה והבלע.

מה לנו כי נדרשנו להחרמת תיאטרון ישראלי? בלי להידרש להשמצות ולאכילת הקורצה של הארגון הישראלי האנטי עצמו; הרי שאין ספק שככלל, ביטול הצגות הוא עניין חיובי למדי. העולם, כך נראה, יהיה מקום קצת יותר טוב ונקי בלעדיהן.

איפה הסיפור? בצדק הפואטי, בעונש הצודק שמקבל תיאטרון הבימה, ובסימטריה המלהיבה ש״המשמיץ את המשמיץ פטור״.

שימו לב להצגה אותה התכוון ״הבימה״ להציג בבריטניה; אור לגויים כמשמעו. ״הסוחר מוונציה״ הוא מחזה שכולו אנטישמיות מזוקקת, המביא לקדמת הבמה את הסטריאוטיפ של היהודי המלווה בריבית, שכולם אוהבים לתעב. שיילוק מחתים את אנטוניו, סוחר וונציאני היורד מנכסיו, על שטר ערבות שבו הוא מתחייב כי אם לא יצליח להחזיר את חובו, ישלם בליטרת בשר מבשרו. בהמשך דורש שיילוק מהסוחר שיממש את התחייבותו.

באגודת הידידים של התיאטרון הביעו מורת רוח מהבחירה התמוהה. רבים טענו שמדובר במחזה אנטישמי מבחיל, שעיקרו הוא דה־לגיטימציה ליהודים באשר הם. ב״הבימה״ טענו ש״מדובר בהחלטה אמנותית אמיצה״. עם האומץ העלוב הזה נסעו לבריטניה, כדי לגרום לצופים להסיק ש״אם היהודים אומרים, מי אנו שלא נאמין להם״.

אין ספק, ארגון ישראלי שמשמיץ ישראלים באשר הם, מעורר יותר מזעם, חרון וגועל נפש, אולם במקרה דנן, מדובר בעונש יאה, ובצדק מעלה סיפוק ונחת. המשמיצים מושמצים, וסופה של הגולגולת לצוף על פני המים.

איזה ילד, פרח!

אימוץ הוא שליחות מוסרית ממדרגה ראשונה, מדובר בייעוד נפלא ובמשימת חיים הירואית. כשמדובר בערכים נעלים דוגמת "פתח את הלב לילד שמסוכן לו ברחוב", הכסף הוא באמת עניין זניח. אז תנו 0,000 ו שקל לחמש שנים, וקבלו את הזכות לאמץ פרח שעושה נחת.

פרח של ממש ולא במטאפורה, כן, פרח שאפשר למשש, ההוא עם הגבעול, עמוד העלי ועלי הכותרת. באחד מהגנים המוכרים במדינת ישראל, המשמרים צמחים נדירים, הקימו פרוייקט ״אמץ פרח״. תמורת עשרת אלפים שקל, טבין . ותקילין, תוכלו לתרום לשימור פרח בסכנת הכחדה, ותוכרזו במאמצים החוקיים שלו.

מדינת ישראל היא מדינה קטנה, אולם למרות זערוריותה, הרי שההבדלים האקלימיים בין צפונה ודרומה של המדינה, "י"' מאפשרים למינים רבים של צמחים לגדול בה. במהלך השנים זוהו קרוב ל־2,400 מיני צמחים שונים.

למרבה הצער, הריסתם של שטחים פתוחים רבים, תהליך העיור, סלילת כבישים וסתם ונדליזם, פגעו במהלך השנים ביכולתם של רבים מהפרחים להמשיך וללבלב אצלנו. מומחים טוענים כי 36 מינים כבר נכחדו מנופי ארצנו, ויותר מ־400 מיני צמחים נתונים בסכנת הכחדה. המצב קשה ומאיים, שכן חלק מהצמחים הם אנדמיים, כלומר, הם גדלים אך ורק בארץ ישראל ובאזור, והכחדתם תביא להעלמותם מהעולם כולו. בגן עמלים על איסוף זרעים, קיטלוג ושימור הזנים השונים. מדובר בפרוייקט יקר ביותר, זו הסיבה לקריאה הנרגשת לאמץ פרח.

נו, לא תאמצו פרח, ותסתובבו גאים בעולם על בן משפחה שעושה כבוד? ״רואים את הילדים החמודים שלי? לילך, לוטם ורקפת ברקוביץ״; לילך ולוטם הן ילדות, ורקפת היא זו שצומחת מתחת לסלע, כאן בגן.

ככלל, בגן ייערכו מפגשים מרגשים של איחוד משפחות, משפחת אוירבעך תגיע לבקר את הבת האהובה, ״געדה קיפחת״ אוירבעך, (בעלת הפרחים הכחולים), שנטועה בערוגה. משפחת מזרחי י תתמוגג מול הבן המאומץ: ״איך גדלת יפה, ״אחילוף הגליל״ מזרחי, ממש דומה לכולם״! ושבט אבוטבול יריע מול הנצרה האהובה ״עפעפית אדומית״ אבוטבול.