הבוקר בשעה עשר ושבע עשרה דקות נבחו הכלבות בחריצות על זר שהגיע לפתחנו נושא תיק שחור. האיש הדף את שער החצר בלי היסוס תוך פיזור פקעת הנבחניות, נכנס בדלת הבית הפתוחה, בירך אותנו לשלום בניד ראש ידידותי, חצה את חדר המגורים הסתור ופנה בצעד בטוח אל המטבח. 

ביני לביני תהיתי למה הזמין אותו אישי ולמה לא ידעתי על כך כלום, אבל על פניו של אישי הסתמנה תמיהה זהה לשלי. 

בזהירות ניגשתי אל הזר המגודל שללא שהות משך ברוכסן התיק והתחיל לערוך בשיטתיות מבחר נאה של מפתחות שוודיים על השיש. 

אההממממ… - פתחתי בנימוס זהיר - אנחנו הזמנו אותך?"

אתם משפחת פיינגולד, לא? - על אף סימן השאלה זו הייתה קביעה.

אז זהו שאנחנו לא.

ואני תוהה מי עוד נכנס בשער, בא לביתנו כלתוך שלו, לקח מה שלא נתנו, השאיר מה שלא ביקשנו ולא עלה בדעתנו לשאול

אל מי לעזאזל באת?