אין לי מושג ירוק מה כולל דו"ח שמגר - בחלק החסוי שלו - באשר לדרך הטיפול וההתנהלות של הרשויות במקרה של חטיפה בעתיד. אבל אם החלק החסוי בדו"ח אינו כולל המלצה כפי שתפורט להלן – כל הדו"ח לא שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. ניתוח של ההתרחשויות סביב מעשי החטיפה שמהם סבלנו בעשרות השנים האחרונות מוביל כמובן למסקנה הידועה שאנחנו, כנראה יותר מעמים אחרים, רגישים באופן מיוחד לגורלו של כל מי שנחטף מתוכנו ואנחנו מוכנים לעשות מעל ומעבר, ואף לשלם מחירים מטורפים, כדי להשיב את החטוף אל משפחתו. אבל ישנו גורם קריטי אחד המשחק תפקיד מכריע בכל חטיפה, והוא בהחלט ניתן לריסון באופן ממשי: התקשורת! כי אם נתבונן בחטיפות שארעו בעבר נמצא, שהתקשורת היא זו שתמיד חברה אל הרגישות המיוחדת שלנו לגורל החטופים, וכך שתיהן – התקשורת והרגישות – ליבו זו את זו ושיחקו לידי החוטפים שהאמירו את המחיר באופן שתיסכל אותנו עד ייאוש. ואם כך, הדרך להתמודד עם הבעייה הזו היא פשוטה בתכלית ואינה מצריכה כל מאמץ: מיד עם קרות ארוע חטיפה על הממשלה לפרסם הודעה בדבר החטיפה ומי הוא החטוף, ובד בבד עם כך - על שר הבטחון לפנות לבית המשפט בבקשה שיוציא צו גורף ביותר לאיסור פרסום כל פרט ועניין הנוגעים לחטיפה. ובאחת – דממה תקשורתית כפוייה ומוחלטת לפרק זמן בלתי מוגבל סביב החטיפה. אכן, תמיד יימצאו גורמים – באינטרנט או בעיתונות חו"ל וכו' – שלא יכבדו את הצו ויטפטפו פרטים כאלה ואחרים, אך לא יהיה באלה מסה קריטית שבכוחה להתסיס את הרוחות ולתמרן את המצוקות שלנו, לטובת האוייב, באופן ובמימדים כפי שהדבר נעשה בחטיפות בעבר. נותר כמובן העניין הרגיש של חופש הביטוי. ובכן, חופש הביטוי יצטרך, במקרה זה, לסגת מפני המחיר הבטחוני הבלתי נסבל שהיה כרוך עד היום בשחרור חטופים. |