לא, לא הפעם הראשונה שלי בסקס... כי זה יהיה די מייגע ומשעמם. אם לי כאב אז גם לכם... אלא הפעם הראשונה שלי בבר ללא עישון. איך לא? כן, אני יודעת שזה נושא מאוס ולעוס. אני גם יודעת שמי שנמאס לו בעיקר לשמוע את ההתבכיינויות שלנו אלו הם הלא מעשנים שלעולם לא יבינו ליבו, נפשו והוייתו של מעשן. כי הרי אנחנו מסריחים, אנחנו הורגים אותם ואנחנו חסרי התחשבות וחסרי כל הגינות מוסרית מינימלית. מי שגם לא מבין אותנו עד הסוף אלו דווקא אלה שעברו לצד השני, בגדו. ועכשיו הם פה להטיף שהכל אפשרי וכמה כיף להם שהם כבר לא מעשנים, איזה כיף פתאום לנשום ולהריח ויאלללה תפסיקו גם אתם. זה קל! פיס אוף קייק. אחותי למשל שעישנה בעברה קרוב לשתי קופסאות ביום, היום לא מסוגלת לשבת לידי כשאני מדליקה סיגריה. היא חוצה את החדר לעברו השני ומתרחקת ממני ככל האפשר, הפכה לפנאטית. זה כמובן מעצבן אותי כי, הלו ! פעם גם את עישנת. והרבה. מה את עכשיו משחקת אותה, ולא מבינה, מטיפה לי ומתרחקת.. טוב, אבל היא אחותי. דם מדמי. אז אני סולחת לה. (אם את קוראת מילים אלה, אני אוהבת אותך אבל את משגגגעת אותי בכלאופן ובחזרה לליבו של עניין.... הפעם הראשונה שלי בבר לא עישון הייתה סוג של חוויה הזויה עבורי. כשכבר הצליחו לסחוב אותי למקום שכזה (כי אני בחורה שדבקה בעקרונותיי בסה"כ, מיאנתי, בזתי ומאסתי ברעיון של לשבת בבר ללא סיגריה) התחרטתי כבר ברגע שנכנסתי. בחוץ מלא ובפנים כמעט ריק (רק מוכיח שרוב באי הברים הם מעשנים), עומדים בחוץ מכופפים מהקור, מחזיקים סיגריה ביד רועדת מהקור ומהקריז. טוב, אחרי שהתרגלתי לתמונה (למרות שלקח קצת זמן) נכנסתי פנימה. התיישבנו על הבר. הזמנתי את הרעל שלי (ויסקי סאוור למי שמתעניין...) הגיע המשקה. נו, מה עכשיו? איפה הסיגריה??? ראבאק... הארדן הזה... הייתי סוגרת אותו בתא קטן ונושפת עליו עם מכונת עשן (חושבת לעצמי). מסתכלת סביב, אנשים באמצע שיחה, קמים, עוזבים אותה כשנהיה מעניין ויוצאים להדליק את מנת הרעל שלהם. שואפים מהר, מהר (כי קר שם בחוץ) וחוזרים. הפסידו את כל השיחה ומנסים להשתחל חזרה ע"י בדיחה. (על סיגריה כמובן). אני לוגמת שלוק ועוד שלוק והיד מתחילה לחפש. איפה המצית לעזאזל? איפה הקופסא? איפה אני נמצאת בכלל? חלום רע אולי? טוב, אחרי שנלחצתי, נרגעתי... ויצאתי. בחוץ מתחיל לזיין לי את השכל אחד שגם מעלה עשן וגם מעלה לי את העצבים. חושב שזו דרך טובה להתחיל עם בחורות, דרך לדבר כי יש גם נושא - החוק החדש. אני בחורה נחמדה אז אני מנסה להיות מנומסת ולא מיד לנפנף בעובדה שאני אישה נשואה והגונה ולך תחפש איזו צעירונת בגילך. אותי תעזוב ותן להתייחד עם הסיגריה שלי בשקט, לא באתי לפה לפגוש בחורים. אז קדימה... תמשיך לדרכך. כנראה שבכל זאת רשום לי על המצח - נשואה. כי הוא הבין די מהר שלא ייצא לו מהסיפור הזה כלום וחזר פנימה. סיימתי אותה די מהר, קפא לי התחת (במלוא הדרו ובמלוא מובן המילה) בדרך לדלת אני פוגשת על המדרכה את כל הבדלים שקודמיי עישנו, כיבו והיא נשארה לה שם. עדות מכוערת לחוק הזה. עכשיו המדרכות יהיו מלוכלכות. בפעם השלישית שהייתי בחוץ, שכן שיצא מהבניין סינן לעברי 'כוסאמק, אפילו לישון לא נותנים במדינה הזו', מסכן. כל הלילה מקשקשים לו מתחת לחלון. מזל שלא יצא עם רובה צלפים וריסס את כולנו. חייכתי לעצמי כשדמיינתי את המחזה הזה בראש ואת המודעה למחרת בעמוד הראשי של העיתון: השכן שלא ישן ריסס מעשן, פרטים בעמוד מס'... בקיצור חברים, מיותר לציין שהנאה לא הייתה שם. איזו הנאה יכולה להיות כשאתה יושב בבר, שותה דרינק ולא יכול לעשן? איזו הנאה יכולה להיות שאתה צריך לעזוב את מקומך, לצאת החוצה ולקפוא בקור? איזו הנאה יכולה להיות מלעמוד עם חבורה של נרקוטים שכולם נראים אותו הדבר כאילו הוציאו אותנו מאותו הרחם, עומדים מכופפים ושואבים אותה מהר? לא אוהבת להיות כמו כולם :) בסופו של דבר, ביקשנו חשבון, הבענו את מורת רוחנו בפני בעל המקום (שבעצמו יוצא לעשן בחוץ, אבסורד לא?) ולמרות שהוא חבר שלנו הוא לא נתן לנו כל הערב להדליק ולו סיגריה אחת במקום. נמושה... ויצאנו לנו אל הלילה. מחכים להגיע הבייתה. לעשן בלי לדפוק חשבון לאף אחד ולהמשיך לקלל את הארדן הזה שלקח לנו את התראפיה שלנו והעונג הקטן שלנו, פאקינג לשבת בבר, לשתות ולעשן את עצמנו למוות. ומי שלא נאה לו שפשוט לא ייכנס!!! פה מעשנים וטוב ליבם ביין. ובכלל... טוב להם. עכשיו מציתה עוד אחת לזכר ימים שהיו והלכו להם (נקווה שעוד יחזרו).
|
).