גם אני מוצאת את עצמי בתקופות שונות בחיי כמו היום עושה ריסט לחיים שלי ומתחילה הכל מחדש... עבודה, חבר, בן זוג לרקודים, חברים שפג תוקפם.. ומה שסימל את סוף התקיעות - מותו של אבא שלי לפני שבוע.

אפשר לומר שהיה סיום דרמטי לשנת 2007 ופני להתחלות חדשות בשנת 2008. מייחלת לאחד שאוהב ושיגיד שאני מדהימה בעיניו ושהוא רוצה להיות חבר שלי לחיים ומהיום ועד עולם. מייחלת להרגשה שהגעתי אל הנחלה, שאני לא לבד... שנבחרתי. כבר אני יודעת את ערכי, כבר אני אוהבת את עצמי, כבר הלבד לא מהוה שום איום בחיי... ובכל זאת משהו חסר. הרגע הזה שבו אני רוצה לשים את ראשי על כתפו של מישהו ולהרגיש שהגעתי הביתה... שיהיה שם מישהו שהוא בשבילי... כל כך התרגלתי להיות בשביל כולם בשנים האחרונות שרק את זה נשאר לי ללמוד... לקבל את תמיכתו, את כתפו של מישהו שמעוניין לתת לי.. שמסוגל להיות בשבילי.. שמספיק בוגר ומכיל כדי להכיל אותי... האחד שאוכל לתת בו אמון ולהרשות לעצמי לרגע להניח את המושכות בצד ולנוח...

בין שאר יתרונותי אני גם מאמנת אישית... ואני יודעת את התשובה... ובכל זאת זה קשה להחליט וללכת על זה - בלי להסתכל אחורה. זה יקרה אני יודעת... ושום "אבל" לא יעמוד בדרכי גם אם אצטרך לנסע שעה בכדי למצוא חוג רקודים חדש שיש בו בני זוג פנויים... ובכל זאת מגיעה השעה 8 בערב ובמקום להתקלח ולצאת זה נהייה קשה מדי...

והדיאלוג הפנימי ממשיך... בין "תני לעצמך קצת זמן.. בכל זאת קמת עכשיו מהשבעה.." לבין "זה לא קשור.. קומי, צאי, צריך להתחיל מאיפה שהוא... את בת זוג טובה, תמצאי בן זוג חדש לרקודים.. זה יקח שבוע, שבועיים אבל זה יקרה... צריך רק לזרוק עצמך למים... כל עקבה לטובה..."

וכך הלאה....