אקדים ואספר, שאני מכירה מקרוב את קהילת החירשים בארץ, מזה 15 שנים, ואף דוברת שפת-סימנים-ישראלית, באופן רהוט. למעשה, חבריי הטובים ביותר שייכים לקהילה. באופן אישי, למדתי מהם המון, ולמרבה הפלא, הדברים העיקריים, שלמדתי מהחירשים, הם: הקשבה, הבעת-פנים וקריאת שפת-גוף.

ההיכרות שלי עם עולם החירשים, גרמה לאמנית, כמוני, לתהות לגבי האמנות בעולם החירשים, וכמובן, עם הזמן העמקתי לתהות ולחקור. הדברים, שאני מביאה כאן, נכתבו מתוך כאב של שנים, מאחר ורק בודדים בעולם החירשים שותפים לאהבת האמנות, אשר פועמת בתוכי.

החירשים מביעים את חוויות החיים שלהם, בשימוש באלמנטים של האומנות הוויזואלית, כגון: צילום, ציור, פיסול ועוד, וכוללים בה מטאפורות, פרספקטיבות ותובנות מתוך עולמם ומתוך יחסיהם עם הסביבה בחיי היום-יום.

אמנים חירשים ניתן לזהות, ע"י השימוש, שהם עושים, בצבעים עזים ומנוגדים, מרקמים מנוגדים, דגש על תווי-פנים (במיוחד העיניים, הפה, האוזניים והידיים), בנוסף הם קפדנים מאוד, מתבוננים לעומק בדברים ומעניקים תשומת-לב גם לפרטים קטנים, וזאת בזכות העובדה, שהם נעזרים בעיניהם, לא רק כדי לראות, אלא גם כדי להקשיב, מה שמעניק להם את הראייה המיוחדת שלהם באמנות הוויזואלית.

הם משתמשים באמנות בכל צורה ומדיה ושומרים על סטנדרטים אמנותיים גבוהים, כמו השומעים, אך בשל הדעות-הקדומות והסטיגמות, הציבור הרחב מפספס את הייחודיות של החירשים באמנות הוויזואלית בארץ.

למעשה, בארץ, רווחות הדעות-קדומות, ואיתן חוסר פתיחות, בקרב השומעים, המערימים קשיים עצומים על מי שמנסה לפרוץ את מחסום הדממה, דבר זה גורם לחירשים לאבד את האמונה בשומעים, וכמובן, לדעות-קדומות בכיוון ההפוך.

בארה"ב, קנדה ואירופה ניתן למצוא חירשים, הן בתחומי האמנות השונים, והן במקצועות רבים ומגוונים, ביניהם, למרבה הפלא, גם משחק, ריקוד, נגינה, תקליטנות ועוד, אך לא כך בישראל. לשומעים בארץ קשה להאמין, שחירש מסוגל לרקוד לפי הקצב, או לעסוק במוזיקה בכלל.

בין האמנים החירשים בארה"ב, ניתן למצוא את הצייר צ'אק ביירד, שציוריו "קרוקודיל דנדי", "בעיני הקויוטי", "אם הייתי אשר", "שקיעה במחוז היל", "ימין ושמאל" ו"מוזיקה לעיניים" מפורסמים, בזכות הקשרם לעולם החירשים.    http://www.chuckbairdart.com/index.html

האמן היהודי החירש, דיויד בלוך, ששרד את מחנה ההשמדה הנאצי "דכאו", מפורסם בארה"ב ובאירופה בזכות הליתוגרפיות שלו על השואה, שהמפורסמת בהן היא, "ידיים בוכות". http://isurvived.org/InDerNacht.html

את אמן הליתוגרפיה, הצלם, הפסל והרקדן הישראלי, עוזי בוזגלו, חירש שהיה רקדן בלהקת "קול הדממה", והמפורסם בזכות הסיגנון הייחודי שלו באמנות, בו הוא מעביר את יופייה של המוזיקה, בדרך אמנותית לחבריו לקהילה, באמצעות הרכב של גלי צבע ונקודות, איבדנו לטובת ארה"ב. http://web.mac.com/uzibuzgalo/iWeb/ArtsofUziHands/UzisArtGallery.html

אריאל הירשפלד, כבד-שמיעה, אדריכל ואמן פסיפס ישראלי, בפתיחת התערוכה שלו, "שומע תפילה" (אוקטובר 2011), אמר: " חבלי לידתה של התערוכה "שומע תפילה" לא היו קלים כלל וכלל. לפני כ- 35 שנים נולדתי אל הדממה, אך גדלתי בתוך עולם האמונה, שחלק ניכר מתוכנו שזור באלמנטים שמיעתיים. עולם האמונה- מצד אחד האמונה הדתית. מצד שני- האמונה אותה הנחילו לי הוריי, שיהיו בריאים - היא האמונה בעצמי. להאמין שאני כן יכול להגיע להישגים ולהצליח לא פחות מאחרים, גם אם יש לי ליקוי-שמיעה, גם אם קשה לעיתים." http://www.ariel-mosaic.co.il/

בארץ הזילזול בכל אדם, שאינו מושלם, והבעת חוסר האמון ביכולותיהם של המוגבלים והנכים, עבר את גבול הטעם הטוב מזמן, וכל זאת כאשר החירשים, כדי לתקשר עם אחרים בסביבתם היומית, אינם זקוקים לעזרים מיוחדים, מעבר לכך, שנפנה פנינו אליהם, כשאנו מדברים אליהם, ונדבר בהדגשת שפתיים, כדי להקל עליהם את קריאת-השפתיים, ואם עדיין אנו לא ברורים להם, תמיד ניתן להיעזר בדף ועט.

במקרים מסויימים, הם אכן זקוקים לעזרים טכנולוגיים, כמו: פעמון עם אור מהבהב... שטיח עם חיישנים, שכאשר דורכים עליו נדלקת מנורה... טלפון-וידאו ותוכנות, כמו סקייפ, אובו ומסנג'ר לשיחות דרך מצלמה, במקום טלפון רגיל... פקס... ועזרים דומים, אך עזרים אלה אינם נחוצים בשיחה פנים אל פנים, וכן לא בכל מקרה יש צורך בהם.

לעומת התקשורת עם הסביבה היומית, לימודים הם דבר שונה. מאחר וחברי הקהילה נעזרים בעיניהם, כדי להקשיב, הם אינם יכולים גם להקשיב, וגם לכתוב על דף סיכומים, או הערות, לכן הם זקוקים לעזרים, כמו תרגום, תימלול, חומר כתוב ומחשב נייד, להקלדה עיוורת, וכן חשוב, שהחומר הלימודי יותאם לסטודנט החירש/כבד-השמיעה, שכן ההקשבה בעזרת העיניים, משך שעות ארוכות, יכולה להתיש, זו גם הסיבה לכך, שרבים בקהילה מרגישים חוסר-אונים, כאשר הלימודים הממושכים אינם מותאמים לצרכיהם המיוחדים.

חברי הקהילה בישראל מוצאים את עצמם מוזנחים, למעט בודדים, בעיקר מהבחינה האמנותית, למרות הכישרונות הגדולים, שקהילה זו מכילה בתוכה, גם כתוצאה מהעובדה, שהציבור הרחב מפחד לנסות ולהיפתח לתקשורת איתם, ושומעים רבים אינם מאמינים ביכולותיהם של החירשים. נאמר כבר, שלאדם קל יותר להאמין במה שהסביבה חושבת עליו, ולדברים הרעים, שאומרים לו על עצמו, מכאן, שכתוצאה מחוסר האמון של הסביבה, רבים הם החירשים, שאינם מאמינים בעצמם!

בראיון ל-YNET, אמרה הגב' יעל קקון, מנכ"ל המכון לקידום החירש, את הדברים הבאים: "הכל מתחיל בחינוך הסביבה והחירשים עצמם. אם הם ואנחנו נבין, ששום דבר לא מגביל אותם, ואם מערכת-החינוך תאפשר לתלמידים חירשים לרכוש השכלה, לפי יכולותיהם, השמיים הם הגבול." (פורסם בתאריך 20/3/2009, מדור כלכלה)

באותה כתבה, צוטטה גם הגב' אורית זולברג, מנהלת תחום ההשכלה והתעסוקה במכון לקידום החירש: "סטודנטים הסובלים מלקויי-שמיעה מכוונים את עצמם מראש למקצועות בהם יהיה להם קל למצוא עבודה." לדעתי, אמירה זו עונה היטב לשאלה: מדוע כה מעטים הם החירשים הפונים ללימודי אמנות?

רק בשנים האחרונות, החלו בהעלאת הצגות ללא מילים, בהן משתתפים שחקנים חירשים, ביניהם קיימים כישרונות מדהימים, אך לצערנו, התאטראות והקולנוע בארץ, עדיין לא גילו אותם, והם נותרו בתוך הקהילה הסגורה.

זו עובדה קיימת, שרוב השומעים בארץ הינם חסרי סבלנות וסובלנות, כלפי החירשים, למרות שניתן ללמוד ולהרוויח המון מחברי הקהילה המיוחדת הזו. אם רק נטרח להעמיק את ההיכרות איתם, כיוון שרוב (לא כולם, אך בהחלט רובם) חברי הקהילה הם אנשים ישירים, כנים, משעשעים וקשובים, היודעים להיות חברים של אמת, כך שאם רק ניפתח לקהילת החירשים, נרוויח מכך כולנו, גם הם, וגם אנחנו, השומעים.

חשוב לציין, שרוב האמור לעיל, נכון גם לגבי כבדי-השמיעה בארץ!

שלכם

עינבר אזולאי

גם בפייסבוק

מוקדש לחבריי היקרים דלית אבנון ושי כהן באהבה גדולה.