הגיע עוד יום "מאושר בחיי" קוראים לזה פדיון הבן. זה יום שלבן הבכור במשפחה עושים כבוד, כי בתורה כך הם אומרים כולם, את הבן הבכור היו צריכים לתת לשמש ככהן בבית המקדש ולכן היה צריך לפדות אותו. מבינים? כי אני לא כל כך, כי אני רק בן חודש ורק רוצה לשכב בחיק אמי ולינוק ולהיות לבד אתה. לא בא לי להיות שוב עם כל המשפחה, שכולם יחבקו וינשקו אותי. אבל זה לא עזר לי. לא שאלו אותי והחליטו לעשות מה שבראש שלהם.
הם הזמינו את הדודים ואפילו חברים מהעבר של סבא חיים וסבתא נירה. החברים הגיעו שמחים ומאושרים, כאילו זה היה יום חגם. הביאו לי תכשיטי זהב. בעצם רק השאילו לי. החברה של סבתא, שאותי די הפחידה, שמה עלי תכשיטי זהב, צמידים ושרשראות . מה זה לא היה לי נוח עם כל החרא הזה עלי. רק נולדתי לפני חודש. לא יכול לצעוק או להגיד לה תסתלקי מפה. אבל עשיתי לה פרצוף כזה כועס. טוב שהיא לא שמה לי עגילים באוזניים. נראיתי כמו אישה פולניה עם תכשיטי זהב.
אוף!! נמאס לי מכל המסיבות האלה. אמא שלי ניגשה אלי ולחשה לי שזה עוד מעט יעבור. בעצם היא לא לחשה לי כלום ורק צחקה על איך שאני נראה. נראיתי כמו איזה פייגעלע מצועצע. אמרו לי שהתכשיטים זה כדי לעלות את מחיר התינוק שפודים אותו מהכוהן. ממש מעניין לי את קצה ה"שפיץ" שעדיין בקושי התרפא מהברית. אני לא צריך את זה אני שווה... אין לי בכלל מחיר, מבינים!
סבתא אוסי גם לא הבינה בשביל מה עשו את הנכד שלה פייגעלע קטן, אבל גיחכה וקיבלה את זה בעיקום פרצוף.
לא מספיק ששמו עליי תכשיטים וצמידים גם דחפו אותי לכרית לבנה - כרית שסבתא נירה הזמינה במיוחד בשבילי. כזו כרית יפה עם רקמת זהב, ואני הושלחתי פנימה גם כשלא היה לי חשק. אבל לא בכיתי. נשבעתי שאני לא בוכה יותר. שמרתי את הבכי ליותר מאוחר כשארצה לינוק מאימא שלי ואז גם יהיה לי שקט מכולם. אבל לא, מה פתאום שהם יניחו לי? בחיים לא! רגע שקט לא היה לי. הם העבירו אותי מהידיים של סבתא רבה (שרה) לידיים של אחותו של אבא שלי ולאחותה של אמא שלי. כדי שאף אחד חס וחלילה לא יהיה מקופח. אבל כולם היו מאד מרוצים וחיכו לרב. סוף סוף כשהגיע הרב, הסבא רבא החזיק אותי על הידיים. כשהרימו אותי כמעט חשבתי שאני נופל. אבל הוא החזיק אותי חזק שלא אפול. הרב הוציא מין מטבעות כסף גדולות, אמר תפילה וכולם מחאו כפיים. רק היה חסר הנאום שלי באותו הרגע והכל היה מושלם. אחר כך העבירו אותי לסבתא אוסי כי היא רצתה. ישבנו על מעקה המרפסת לנוח קצת. סבתא נירה רצה לחתוך את האוכל שהביאו וכולם התנפלו על האוכל, כי היו רעבים מלראות אותי. אבל איפה?! רגע אין שקט. פתאום הגיעה אליי החברה של סבתא נירה וביקשה שיורידו ממני את התכשיטים כי היא רוצה אותם בחזרה. מה היא חשבה לעצמה שאני אגנוב לה את התכשיטים שלה? היא התחילה להוריד את השרשרת ואת מלאי התכשיטים הנוצצים שלה.
אסור להעליב היא דווקא נחמדה. אני לא אהבתי אותה אבל כולם אמרו שהיא נחמדה אז היא נחמדה וזהו. אני בכלל לא מתווכח וכי מי שואל אותי בכלל.
אמא שלי הגיעה אליי ויישר לקחה אותי על הידיים וברחה איתי לחדר כדי שסוף סוף נהיה אני והיא בשקט וביחד ואוכל להירגע .
מקווה שזהו!!! המסיבות והחגיגות הסתיימו לחודשים הקרובים. העיקר שיהיה לי קצת שקט ויתנו לי לגדול כמו שאני רוצה ולא כמו שהם רוצים.
יאללה ביי! להתראות ביום הולדת הראשונה או אם הסבתא שלי תרצה לכתוב עלי משהו מיוחד.
תודה על שהקשבתם לי.
הנכד של אוסי.
כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון@2012 |