לא כתבתי הרבה זמן כי פחדתי. הפחד שפתאום אף אחד לא יקרא, יגיב או יתעניין בפרסום בבלוג, או בכל מקום אחר לצורך העניין, הוא פחד שקיים כמעט בכל כותב, דובר או מציג ומשחק תפקיד נכבד בדלות המידע שמוגש לציבור. הפחד להישמע, לקבל תגובות ולראות שרבים גילו עניין בכתיבה, מאידך, הוא פריווילגיה אותה תושבי המדינות הליברליות לא יידעו לעולם.
בזמן המחאה שהתהוותה והתפרקה בקיץ האחרון השתדלתי להיות כמה שיותר פעיל – בכתיבה, בפרסום, בהגעה להפגנות ובגרירת חברים איתי לשם. גם אני, כמו רובנו, הצטרפתי לגל השותקים של מאוכזבי המחאה, מאמין שאם לא אגיב, אם לא אצביע על המצב, אולי אגלה פתאום שיש סיכוי. ואז הגיע גל חקיקה חדש. לא ימני, רודף שמאל. לא דתי, רודף חילונים. גל חקיקה שמטרתו לוודא שהממשלה הנוכחית תישאר חזקה ונצחית. העובדה שכל פרסום, מעכשיו, יהיה חשוף לתביעות ענק, הפחידה אותי. הידיעה שבקרוב יוכלו חברי הכנסת ועוזריהם לנבור בדפי ההיסטוריה של כל בלוג בארץ ובחול, למצוא מי כתב מה ולשלוח אותו למכלאות בנגב הלכה והתגבשה לאיטה, משתקת כותבים רבים והופכת אותם ממציגים לבעלי דעות, וגם זה רק בבית, בשקט, לבד.
אני כותב עכשיו כי אני מרגיש פעם ראשונה שיש סיכוי. בלי לדעת סיכוי למה, אני מוכן לקפוץ לסירה השנייה. בכלכלה, אדם רציונאלי יעדיף הגרלה שתוחלת הזכיות בה גבוהה מעלות הכניסה אליה. בפוליטיקה, כל קבוצת חברי כנסת שתוגרל שרירותית מאנשי היישוב תתפקד יותר טוב ותייצג את דעתי יותר טוב מיושבי הכנסת הנוכחית. מובן שיש ביניהם אנשים שהייתי שמח שינהיגו ואפילו שניים-שלושה שהייתי שמח שיהיו ראשי ממשלה, אבל זה לא הולך לקרות. הכנסת הבאה, אם לא נראה שינוי קיצוני ביושביה, תמשיך להרוס, להרחיק אותנו מהאפשרות של מדינה דמוקרטית ותוביל אותנו לתהומות חדשים, שאני עוד מפחד אפילו לדמיין.
שתי תופעות עליהן גיליתי לאחרונה נתנו לי את התחושה שיש סיכוי לשינוי. התופעות האלו הופכות את הבחירות לכנסת להליך הרבה יותר דמוקרטי והרבה יותר נכון ואמיתי.
תנועת מאחז קדרון מציעה לנו להתפקד למפלגות ולהצביע בתוך המפלגה. מבלי להתעמק יותר מדי במה שהם אומרים, הבחירה ה"ישירה" הזו אכן מאפשרת שתי הצבעות לכל אזרח – אחת ב"מוקדמות" ואחת בבחירות עצמן. כך, יכול כל אחד להשפיע על מפלגה לבחירתו כך שתהיה כמה שיותר דומה למפלגה בה הוא רוצה לבחור, ואם בכל זאת הרשימה הסופית אינה תואמת את דעתו, להצביע למפלגה אחרת שמייצגת אותו נאמנה יותר. ברור שזה הליך עקום למדי, שסוטה מהדמוקרטיה עליה גדלנו ובה אנו רוצים להאמין, אבל אם כיום זו הדרך היחידה לקבל ייצוג הולם בכנסת – למה לא? ובאשר להגרלה עליה דיברתי קודם – אם, אחרי התבוננות מעמיקה בהיסטוריה של חברי הכנסת שברשימה אליה אתפקד אראה שעלי להצביע ליותר חברים ממספר החברים שאני מוצא כראויים, אוכל להצביע לחברי תנועת מאחז קדרון, שלמעט העובדה שהם חדשים בפוליטיקה, ומאמינים בדמוקרטיה יותר משחברי הכנסת הפעילים מראים התעניינות בה, איני יודע עליהם דבר. אנשים כאלו, כאמור, עדיפים לי בהרבה מחברי הכנסת הנוכחיים. אני גם רוצה להאמין, שעם כמות המידע שיש לנו כיום, הבחירות הבאות יוכלו כבר להיות בחירות ישירות יותר, שיאפשרו לכל אזרח להביע את דעתו האמיתית בבניית הרכב הכנסת.
אבל איך, בעצם, אפשר לדעת מה עשה חבר כנסת ולמי כדאי להצביע?
אתר הכנסת נפתח כשירות מסורבל ומגוחך לציבור, בו אחרי שעות רבות של עבודה קשה וכמעט סיזיפית ניתן לגלות מה הצעות החוק שהציע כל חבר כנסת ולמה הצביעו החברים בכל הצעה, בערך. קרן האור השנייה בפוליטיקה עליה רציתי לדבר, היא הסדנה לידע ציבורי, ובפרט אתר כנסת פתוחה. איני יודע כמה זמן הסדנה לידע ציבורי פעילה, אבל אני גיליתי על קיומה רק לאחרונה. מטרת העמותה, לפי החזון המופיע באתרה, הוא שחרור כל המידע הציבורי כך שקל יהיה לכל אזרח וכל ארגון להשיגו. זהו ארגון בלתי מפלגתי שמטרתו להרחיב את הידע הציבורי באמצעות הרשת. אתר כנסת פתוחה הוא פרויקט שמפעילה הסדנה, שמטרתו לחשוף את פעילות הכנסת לציבור. הם עושים זאת על ידי הצגה מאוד נוחה לצפייה של מי הצביע בעד מה, אילו חברי כנסת מגיעים לוועדות, יוזמים חוקים ומקדמים עקרונות. האתר פתוח להתערבות הציבור במובן זה שעל כל הצעת חוק יכולים הגולשים להביע את דעתם, להוסיף קטגוריות ופרשנויות ובכך להקל עוד יותר את הקריאה. נכון, התערבות זו עלולה להטות את הכתוב לטובת לוביסטים, אבל קריאת החוק, גיבוש עמדה עצמאית וקריאת התגובות רק לאחר מכן אפשרה לי מהר מאוד "לאמץ" מגיבים פעילים שאני מזדהה עם דעתם או מוצא לאמינים ועקביים לשני צדי הקשת הפוליטית ולקרוא את דעותיהם טרם קריאת הדעות האחרות.
השילוב של הידע החדש הנגיש לנו עם האפשרות לבחור בחירה ישירה יותר של חברי כנסת, בין אם על ידי התפקדות למפלגה או על ידי הצבעה ישירה בעתיד, מאפשרים לנו, לראשונה, לבחור ייצוג שהולם את דעותינו (כציבור, לאו דווקא דעותיי שלי, לצערי) ולהיות אחראים יותר לעתידנו ולעתיד המדינה. |