כשמתגעגעים, תחושת הזמן מתערפלת. אצל ילדים זה משבש לחלוטין את האומדן, אבל גם אצל גדולים. וכך, כבר אחרי השבוע הראשון במסעי האחרון לחו"ל, איבדנו - שלושת ילדי המתגעגעים, ופעמים רבות גם אשתי ואנוכי - את תחושת הזמן.
את השפופרות הירוקה והכתומה של סקייפ הכרתי גם לפני הנסיעה, אבל מעולם לא חשתי כזו הכרת תודה לשני אנשים שאני כלל לא מכיר, וכנראה גם לעולם לא אפגוש. ניקלס זנסטרום, שבדי ממושקף וחביב, וג'אנוס פריס, דני צעיר, סה"כ בן שלושים ואחת, הם צמד הגאונים שעומדים מאחורי התוכנה הפשוטה, החכמה והכול כך שימושית הזאת. ב 2005 מכר הצמד את סקייפ ב 2.6 מיליארד דולר ל eBay והפך בין לילה למיליארדרים חדשים. כיום מובילים שני היזמים הפעילים הללו, (שהגו בין השאר גם את תוכנת שיתוף הקבצים Kazaa) את פרויקט הוידיאו המדובר והמסקרן ביותר ברשת - Joost. (על כך עוד ארחיב בהזדמנות אחרת).
בעודי יושב שם, בודד בערבות המערב הפרוע לשעבר, הלוא היא החוף המערבי בארה"ב של היום, נתון לחסדי איכות ה- wireless connection חלפו בראשי אין ספור מחשבות. אבל בעיקר תהיתי על כך ששלושת ילדי הקטנים (הגדולה בת עשר, האמצעי בן תשע והקטנה בת שש) נולדים לעולם שבו הם מפעילים בקלות שיחת ועידה וירטואלית, עונים לי בעצמם לצלצול המוכר של הסקייפ, מדליקים את חלון הוידיאו, מכוונים את ה- web cam ומראים לי את התספורת החדשה שעשו. במקביל הם שולחים לי אוסף של פרצופונים מחייכים ואייקונים (שמסתבר שלכל אחד מהם יש משמעות שונה ומיוחדת) בצ'אט. בהשוואה אליהם, מה שאני עשיתי בגיל הזה – שהסתכם בעיקר בלשחק כדורגל, נראה מאוד מוגבל, כמעט גורם לי להסמיק מבושה.
אז כמו שכבר התחלתי לספר, בחודש האחרון שהיתי בחו"ל (ועל כך עוד אכתוב בהמשך), ובין טיסה לטיסה היה לי הרבה זמן לחשוב. להלן מספר מסקנות ראשוניות ששרבטתי לעצמי והחלטתי להעלות כאן, כדי לחלוק אתכם את מחשבותיי.
שפת המסרונים בעולמנו המודרני אין לדור הצעיר זמן למילים ארוכות, מעטפות או בולים. את מקומן של המילים המגושמות, תפסו המסך, המקלדת והטלפון הנייד. לא מזמן קראתי מחקר חדש שפרסמו BBDO" אינטראקטיב" ובו נכתב ששבעים ושבעה אחוזים מילדי ישראל בגילאי 12-6 מבלים רוב זמנם בשיחה באמצעות תוכנות מסרים מיידיים. מסנג'ר, icq וסקייפ הפכו לאורחות קבועות והכרחיות בכל מחשב ביתי, אבל גם סתם נסיעה באוטובוס (כן אותו רכב ארוך ופולט עשן) או ברכבת החיננית יותר, תגלה לכל בעל הבחנה, צבא של "זריזי אצבעות" מתקתקים הודעות SMS בקצב של קצרנית מקצועית.
התרבות הזו (שכל אחד רשאי לקרוא לה כפי שיחפוץ) הולידה את "שפת המסרונים" - שפה תמציתית וחדשה שהתפתחה בקרב הצעירים. היא בנויה לרוב משילוב בין קיצורי מילים, סלנג, אייקונים וביטויים דו-משמעיים היכולים להתפרש במגוון אופנים. לכל סמיילי או אייקון משמעות מוגדרת והוא מחליף משפט שלם. ממש מהפכה תרבותית וטכנולוגית בזעיר אנפין. לרוב, השיחה מתקיימת בין הילדים בשעה שהם משחקים במקביל באותו משחק מחשב, כמו לדוגמא maple story (שדומה כי כל הורה משכיל נאלץ להתמודד עם החוויה המורכבת של הורדת המשחק הפופולארי עבור ילדיו) –, ומדווחים אחד לשני על התקדמותם. שיחה טיפוסית (כל מילה לקוחה אורגינל מהמקור, בני האמצעי וחברו הטוב): הנדריקס: אהלן טל!!!! טלטל: היי אחי, מ'מצב?... הנדריקס: בסדר. מה עושה? טלטל: מייפל הנדריקס: איך הולך? טלטל: שלב 13, אני נסיך. ואתה? הנדריקס: עברתי 21 ושני כובעים. אני קשת. טלטל: סבבה הנדריקס: נדבר
חומר למחשב(ה) כשהייתי צעיר יותר לא חלמתי שאחיה בעידן שבו מכשירי קשר עתידניים מחוברות הקומיקס, יהפכו לאבן יסוד בחיי החברה של כל ילד בן שש ומעלה. כשרצינו לרדת למגרש לשחק, נאלצנו להשתמש בטכנולוגיה עתיקה הנקראת רגליים. בדרך כלל הייתי מגיע לביתו של מוטי, חברי הטוב, מתנשף אחרי כדרור לולייני של חמשת הרחובות שהפרידו בין בתינו. כמובן שנאלצתי לצרוח בקול רם את שמו "מלמטה", על מנת לחסוך את העלייה במדרגות. ואז דווקא ראשה של אמו רחבת הלב והמימדים היה מבצבץ ראשון בחלון, ואומר לי לחכות, כי "מוטי עוד לא סיים להכין שיעורים". באותו זמן, מוטי היה עושה לי פרצופים מחלון חדרו. עברו לא מעט שנים, והיום אני יכול לנסוע ברכבת לעבודה ולשלוח מסרים במהירות המחשבה לחברים או שותפים, שנמצאים בצדו השני של העולם. הפערים האלה מעוררים שאלות כמו איזה סוג של קשר צופן לנו העתיד? והאם את נכדיי, אפגוש רק דרך מסך LCD במרחב הווירטואלי ללא מגע אנושי, חם וביתי?
נשמה, נהיה בקשר הקבלה עוסקת רבות בקשר בין בני אדם. היא מספרת, כי על מנת להבין את מהות הקשר בינינו, עלינו להכיר את השורש לקשר הזה. על פי המקובלים, כולנו היינו מחוברים פעם לנשמה כללית אחת, מעין גוף אדיר שמורכב מאינספור תאים רבים (נשמות) שמקיימים ביניהם קשר הדדי ורציף. בשלב מסוים בתהליך היווצרותה של המציאות כפי שאנו מכירים אותה כיום, נשברה הנשמה הכללית לאינספור חלקים. עם שבירתה איבדנו את תחושת הקשר ההדדי בינינו. הפירוד הזה בין חלקי הנשמה הכללית – הלוא הם אנחנו, יצר בנו בין היתר תחושת ריקנות, ומאז אנו מחפשים תחליפים לאותה הרגשה שלמה שחווינו פעם. למעשה, המערכות החברתיות שיצרנו בעצמנו, מחפשות בשורשן, באופן בלתי מודע, את הדרך לשחזר את אותו קשר שנעלם.
מחוברים בניתוק שחקן מפתח בהיווצרות הנתק בין חלקי הנשמה הכללית הוא האגו, שהשתלט על מרכז הבמה, ובכמה המאות האחרונות רק הולך ומתעצם. בימינו הוא מגיע לשיאים חדשים, ודומה שלצד ההתפתחות מעוררת ההשתאות שהוא דוחף אותנו אליה, הוא פוער חלל עמוק בליבנו ומחריב ביסודיות כל קשר אנושי וחם שהיה בינינו. האגו גורם לנו להרגיש שאנו תלויים באחרים על מנת למלא את צרכינו, דוחף אותנו לנצל אותם, להשתמש בהם, ומשסיימנו והם אינם מספקים יותר תועלת עבורנו, אז... היה נחמד אם הם היו פשוט נעלמים. בגלל זה, קשה לנו לסבול את העובדה שאנו מחוברים יחד בעל כורחנו. ה'ביחד' הזה לוחץ, ולעיתים אף מעיק עלינו. מתוך אותה תחושת מועקה, אנו מחפשים דרכים שונות להתנגד ולהתכחש לחיבור הזה שכורך אותנו יחדיו, ושאליו נצטרך לבסוף, לחזור. בראייה רחבה יותר, הולידו "הרבה תהליכים פרטיים" כאלה גם תופעות כלליות, שהבולטת שבהן היא הגלובליזציה. פתאום בשנים האחרונות אנו מתחילים לגלות שאנו קשורים זה לזה, כמעט כבולים, בקשרים שאנו לא יכולים להתיר.
במידה רבה, אופני הקשר שהולכים ומתפתחים בינינו כיום, הם ביטוי למצב המורכב הזה. אם נביט בהם מנקודת מבט כזו, נוכל לגלות שהם מדמים את שני המצבים הרגשיים הקוטביים האלה. מצד אחד – אנו רוצים להיות עם כולם, ומצד שני – אנו רוצים להישאר מוגנים מאחורי מסך המחשב או הטלפון הנייד. מתברר, וההבנה הזו כבר מחלחלת עמוק, שלמרות הטכנולוגיה המדהימה שעומדת מאחורי הטלפונים הניידים והאינטרנט, הם לא באמת מחברים אנשים, אלא מאפשרים לנו להיות מחוברים בניתוק זה מזה. דווקא הרגשת הניתוק הזו, שמחריפה עם הזמן, חושפת צורך אחר, צורך לחיבור אמיתי. חיבור שאי אפשר לקיים דרך חוטים או מדיה ווירטואלית. המענה לצורך הזה, הוא שדרוג רשת הקשרים שלנו לקשר עמוק ופנימי יותר, מעין רשת שתתבסס על שותפות של מחשבות ורצונות שישוטטו בינינו באופן טבעי וישיר.
Connecting People העידן שבו אנו חיים הוא שלב הכנה מתקדם בהתפתחותה של האנושות. בסוף התהליך ניצבת המטרה להתאחד שוב כנשמה אחת. כיום, אנחנו קרובים מבעבר לגילוי כי מהותו של העולם אינה החומר, אלא הידע האינסופי שמנהל את כל מה שמתרחש סביבנו. הקבלה מדברת על חיבור ושפה אחת בין כולם - שפה פנימית, המתבססת על רגש והבנה עמוקה של הסובבים אותנו. תכופות, כשאני מביט בשלישייה הצעירה שלי, אני מבחין מתחת לפני השטח, בצורך לקשר אחר, חוצה גבולות, יבשות, תרבויות ובכלל, בצורך פנימי יותר לחיים. כמו הורים רבים אני מוצא עצמי מהרהר רבות בהבדל בין העולם שלהם לשלי, תנאי הפתיחה והחינוך שהם מקבלים והתנאים שבהם אני גדלתי. המציאות שאליה הם הולכים לגדול מטרידה אותי. יש בה משהו מאוד חד, שונה, מהיר ולפעמים גם קיצוני. אולי זה מקבל עוצמה חזקה יותר אצלי, כי אני דואג להם, מי יודע.
בינתיים, אנחנו, האנושות, יושבים מאחורי הצג, אלמוניים ומשוחררים, חושפים רגשות, אבל נזהרים שלא לעשות זאת בפומבי, ומוצאים בכך מפלט רגעי. השלב הבא יהיה להוריד את המסכות ולהתחבר באמת, בלב. |