כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
    תראי קודם ונדבר. יש משהו מעצבן בסרט הזה, ביומרה האמנותית המופרכת שלו. במטיפנות הנוצרית השטחית ששזורה בו. זה לא שאין בו פריימים יפים, יש יותר מדי, אבל הם לא משרתים שום דבר, יופי ריק וחלול, כמו של ז'ורנל מחו"ל. אמריקניות מלוקקת במירעה. אני מפחדת לראות עכשיו את ימים ברקיע (גם של טרנס מאליק), אולי גם אותו לא אוהב עכשיו.
      11/1/12 08:46:
    נשמע שזה סרט של אמנות למען אמנות, כלומר מן סרט למבינים בבימוי ועריכה שיתענגו על כל מיני ניואנסים קטנים שאנחנו לעולם לא נדע להעריך.
      11/1/12 03:53:
    יש הרבה סרטים "דפוקים" עם שמות מפוצצים....
    0

    עץ החיים?

    3 תגובות   יום שלישי, 10/1/12, 10:41

    עץ החיים - טרנס מאליק

    אתם הולכים לסרט (עץ החיים), אתם שומעים הרצאה קצרה לפניו. המרצה אומר לכם שכשהסרט זכה בפרס בפסטיבל קאן, הקהל שאג קריאות בוז. עכשיו נסו לראות את הסרט בלי דעות קדומות.

    חווית הצפייה בעץ החיים משולה לדעתי לעיון בז'ורנל מחו"ל. הצילומים יפים, יפים מאד. השחקנים מושלמים – בראד פיט בתספורת מארינס, חולצות מכופתרות ומכנסיים גבוהים, השחקנית שלידו, ג'סיקה צ'סטיין, יפהפיה ג'ינג'ית עם עור לבן, בשמלות מתנפנפות, קצת מזכיר את מד מן וגם מדבר על אותה תקופה. בית מעוצב להפליא, כל פריים בסרט עבר פוטושופ מסיבי בסרט הזה: הריהוט מושלם, הוילון המתנפנף, השמלות המתנפנפות של האם, צמרות העצים המתנופפות ברוח, השכונה בפרברים של אמריקה, הדשא הירוק המכוניות של התקופה. הצילומים ממש מזכירים עיון בג'ורנל חו"ל, מדפדפים מדפדפים, מגיעים לסוף, ומה הלאה?

    צפיה בסרט היא אכן בראש ובראשונה חוויה אסטתית. הצילום בד"כ אמור לשרת את העלילה, הנרטיב. וגם אם זה סרט חדשני מהבחינה הזאת, עץ החיים ממש לא עומד במשימה שנטל על עצמו. חלקים שלמים של הסרט הם במקרה הטוב – יומרניים, ובמקרה הרע טרחנים ומיותרים. כך למשל, מאליק בחר לתאר את קיצור תולדות הזמן מאז המפץ הגדול (למה בעצם?) עבור בתקופת הדינוזאורים (!), היוצרות החיים על כדור הארץ, נופי נהר אמריקאיים, עד לנקודת הזמן המתוארת בסרט. שון פן מגלם את ג'ק, אחד מבני המשפחה, (שלושה בנים) כשבגר והפך לאדריכל.

     

    הסרט נוגע לא נוגע בכל מיני נושאים חשובים, אבל באף אחד מהם הוא לא מטפל לעומק; האב כמייצג את השליטה במשפחה, יחסי אב בן בחברה האמריקאית, צייתנות, מרות ואלימות במשפחה, עדריות מסוכנת בחברת הילדים שעשויה להביא לאסון, כאבי ההתבגרות של הבן, פיטורין של האב, ומות אחד הבנים (ממה – לא אומרים) רואים את בראד פיט עומד ליד מטוס של התקופה, כנראה כדי לקבל את גופת בנו או משהו כזה, כי מטוס של התקופה זה נורא יפה, אין כמעט ביטויים של שכול, וגם  הכל כאמור בצילומים של ז'ורנלים מחו"ל, מושלם ויפהפה.  האם היפהפיה, אנחנו לא יודעים עליה כלום. אני יודעת שנשים בתקופה ההיא היו עקרות בית ולא עבדו בחוץ, אבל לאם אין תחביבים, לזוג אין חברים, אין שום דבר שיתאר לנו אותה. אני שונאת ייצוגים נשיים כאלה בקולנוע.

    הסרט כמעט ולא מאפשר הזדהות עם אף דמות, הדמויות אינן מזדקנות (זה יהרוס למאליק את המשל ולפיט את הפנים) מפץ גדול, היווצרות הגלקסיות,דינוזאורים, ביצה שמתעברת יו ניים איט – הכל שם. מאליק בטח החזיק מעצמו מה זה גאון, כשהראה את הבן הבוגר (שון פן) הולך בנוף מדברי, ויותר מאוחר עוקב אחרי הדמות שמגלמת אותו כילד באותו נוף מדברי – תבינו לבד מה הוא רצה להגיד בזה. בחלק השני של הסרט מראים את שון פן כנער שהתבגר, וכעת הוא מסתובב מיוסר בנוף אורבני מנוכר.  וגם סצינה, (אם מותר לקרוא לזה כך, כי בסרט הזה אין סצינות, בחלק הראשון אין כמעט דיאלוגים, רוב הסרט הוא בקריינות רקע) של כל הדמויות בסרט ההולכות באותו נוף מדברי יחד – גדולים וקטנים. אפשר כמעט לראות את ג'ק, המגולם ע"י שון פן ואביו בסרט, בראד פיט מחייכים לעצמם מהפאדיחה בעודם צועדים בנוף המדברי הזה. אני נזכרת בכל התפקידים שהשחקן המדהים הזה שיחק בעברו (למשל ב"מיסטיק ריבר" בבימויו של קלינט איסטווד וחושבת לאיזה שפל השחקן הזה ירד כאן). את הנער מגלם הנטר מקראקן בצורה נפלאה.

    ותוסיפו לכל הזוועה הזאת גם אמירה נוצרית ברמה של מטיף מהזן הנחות ביותר, כמו למשל בתחילת הסרט משפט האומר שיש כאלה ההולכים בדרך החסד ויש כאלה ההולכים בדרך הטבע (ומתכוון לאמו), בתיאור הסרט נאמר ש"ג'ק, מתפקד כנפש מעונה בעולם קר ואכזר. רק בעזרת הבנת קסם הבריאה הוא מצליח לסלוח לאביו, להשאיר מאחוריו את העבר ולחיות את חייו מתוך השלמה עם גורלו" מי שהולך לסרט אחרי תיאור כזה, שיאשים אח"כ רק את עצמו.  פס הקול תומך באווירה הנוצרית השטחית השרויה על הסרט.

    כמה קל לרצות אותי. אני יודעת כמה קשה לעשות סרט, (הסרט הזה נערך במשך 3 שנים במהלכן פוטרו 5 עורכים)  ואני מצדיעה לכל מי שעוסק במלאכה. גם אם אני יוצאת מסרט והיה שם רק דימוי אחד יפה, צילום שובה עין,(אבל לא מניפולטיבי וז'ורנליסטי כבסרט הזה), שיחזור משכנע של תקופה, משפט חכם שאומרת אחת הדמויות – אני מאושרת. זה מספיק לי ואני שמחה שראיתי את הסרט. אבל הסרט הזה טובע בתוך שלולית היומרה של יוצרו. אם יש בו אמירה (ואני כמובן מודעת לבעייתיות של המילה הזאת בהקשר לסרטים כיום) אז הרי זו אמירה נוצרית מתחסדת. בשביל צילומים יפים אני יכולה להסתכל בז'ורנלים.

    כשרואים את הסרט הזה, רואים איזה הבדל עצום יש בין קולנוע אמריקאי לקולנוע אירופאי. עולים לי לראש שלושה שחקנים צרפתים : פיליפ נוארה, ז'ראר דפרדייה וז'אן רנו, שלושתם גברים גדולים, לא יפים, ואפילו על גבול הכיעור. אבל איזה שחקנים. איזה יכולת הבעה, חכמה, רגישות, איזה כיף זה להסתכל על הפנים מלאות ההבעה שלהם. וחושבת על בראד פיט ועל השחקנית שלידו, שטווח ההבעות שלה ניתן לצמצמו לשלוש הבעות, שיכלה להיות דוגמנית מושלמת, עם עור לבן ושיער ג'נג'י. בצרפת, היא לא הייתה עוברת אודישן.

    לסרט הזה קוראים עץ החיים אבל הוא חסר חיים. הצפייה בו משולה לאכילת צמר גפן מתוק: אוכלים ונהנים מהמתיקות ומהסוכר המתמוסס בפה, ואחרי זה לא נשאר כלום. ככה זה כשאבא שלך בראד פיט.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל