קטע נהדר, פרי יצירתו של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסייה מרקס - זוכה
> פרס נובל לספרות בשנת .1982
> בין השאר כתב את מאה" שנים של בדידות", אהבה" בימי כולרה" ועוד.
> קראו ותהנו.
>
> גבריאל גרסייה מרקס פרש מהחיים הציבוריים, עקב בעיות בריאות - סרטן
> בבלוטות הלימפה. מצבו הולך ומחמיר.
> הוא שלח מכתב פרידה לחבריו והודות לאינטרנט, מכתב זה הופץ. הקריאה
> מומלצת, משום שקטע זה, שנכתב בידי אחד הסופרים הדרום-אמריקאים המבריקים
> של התקופה האחרונה, מרגש באמת.
>
> אם לרגע אלוהים היה שוכח
> כי אני רק בובת סמרטוטים,
> והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
> הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
> יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
> אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.
> הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
> אלא לפי ערכם.
> הייתי ישן מעט וחולם יותר.
> אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
> אנו מפסידים שישים שניות של אור.
> הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
> הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.
> אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
> הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
> חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.
> הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
> מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
> ברגע שמפסיקים להתאהב!
> לילד הייתי נותן כנפיים,
> אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
> לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
> אלא עם השכחה.
> כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…
> למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי
> לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
> למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
> את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
> למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
> רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.
> כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
> אבל באמת - הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
> אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.
> אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
> בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
> ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.
> אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
> לראותך, הייתי אומר אני" אוהב אותך",
> מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.
> תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
> בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
> והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
> עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.
> המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.
> היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
> בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
> לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
> לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.
> שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
> זקוק להם.
|