אחד הכלים החשובים להגנת זכויותיהם של לקוחות בנקאיים היא התובענה הייצוגית. המצב הקלאסי להגשת תובענה ייצוגית נד הבנק הוא כאשר התנהגות הבנק גרמה נזק למס' רב של לקוחות. הנזק שנגרם לכל לקוח נמוך ואינו מצדיק הגשת תביעה אישית. לכן, כל לקוח באופן אישי יעדיף לוותר על התביעה נגד הבנק ולספוג את הנזק שנגרם לו. אולם, אם התביעה תוגש בשם כלל הלקוחות הנפגעים היא תגיע לסכום גבוה המצדיק את ניהול ההליכים המשפטיים. התובענה הייצוגית מאפשרת ללקוח נפגע להגיש תביעה בשם כלל הלקוחות שנפגעו מאותה התנהגות של הבנק, ולדרוש סעד בעבור כולם. מטבע הדברים, העילות המתאימות להגשת תובענה ייצוגית נגד בנק הן כאלה הנובעות מהתנהגות אחידה של הבנק כלפי קבוצה גדולה של לקוחות. דבר זה מעורר את השאלה, אם העילה של הפרת חובת אמון מתאימה לתובענות ייצוגיות. במקרים רבים, התנהגות הבנק המהווה הפה של חובת האמון, נעשית באופן אינדיווידואלי כלפי לקוח מסוים במהלך אירוע פרטני, ועל כן לא תתאים לשמש כבסיס להליך ייצוגי. אולם, עדיין עשויים להיות מקרים שבהם הפרה של חובת האמון הבנקאית תיעשה כלפי קבוצה גדולה של לקוחות. במקרים כאלה היא תוכל לשמש כעילה להגשת תובענה ייצוגית. הדוגמה הבולטת לכך היא מתן ייעוץ השקעות בלתי אובייקטיבי, שנעשה באופן מכוון כלפי כלל לקוחות הבנק. מצב כזה תואר בדו"ח ועדת בייסקי, שם נקבע כי הבנקים נתנו במכוון ייעוץ בלתי אובייקטיבי ללקוחות ושכנעו אותם לרכוש את מניות הבנק עצמו, בשל האינטרס האישי שהיה לבנקים בכך. מצב דומה שהתאפשר עד לרפורמת בכר משנת 2005 נגע לקרנות נאמנות. בנקים, שהתבקשו לייעץ ללקוחות בדבר השקעת כספם, שכנעו במכוון את הלקוחות לרכוש קרנות נאמנות המנהולות על ידי הבנק, שוב, בשל האינטרס האישי של הבנק בעניין. הפרתה של חובת אמון בשל ניגוד אינטרסים שימשה כעילה לתביעה ייצוגית בפרשת זומר נ' גדיש קרנות גמולים בע"מ. הטענה שם היתה כי בנק הפועלים, כמנהל קופות הגמל שבשליטתו, גבה מקופות הגמל עמלות מופרזות בגין ביצוע עסקאות בניירות ערך בעבורן. עמלות אלה "גולגלו" אל העמיתים בקופות הגמל. פעולה זו בוצעה תוך ניגוד עניינים והפרתה של חובת האמון כלפי העמיתים, והתאפשרה משום שהבנק הוא ששלט בקופות. ההליך הסתיים בפשרה של שמונים מיליון ש"ח. השימוש בעילה של הפרת חובת אמון בתובענות ייצוגיות עשוי להתאפשר גם כתוצאה מכך שעילה זו הפכה ל"עילת סל", שבה משתמשים תובעים אף כאשר עומדת להם עילת תביעה מדויקת יותר נגד הבנק. מכיוון שחובת האמון מטילה על הבנק סטנדרט גבוה ביותר של התנהגות המחייב את הבנק להגן על האינטרנס של הלקוח, הרי שכל התנהגות הפוגעת באינטרס של הלקוח, נחשבת מניה וביה כהפרה של חובת האמון, גם אם היא מולידה במקביל עילות תביעה נוספות. אם התנהגות זו של הבנק מופנית כלפי מספר רב של לקוחות, היא תוכל לכאורה לשמש בסיס לתביעה ייצוגית נגד הבנק. אולם, כפי שכבר הסברתי, ראוי לייחד את השימוש בחובת האמון אך למקרים להם היא יועדה בבסיסה. קרי, הפרת החובה לפעול לקידום טובת הלקוח, בין במודע ובין במטרה לקדם את האינטרס העצמי של הבנק מתוך אדישות חסרת אחריות לאינטרס הלקוח. יתרה מזו, כפי שנראה בהמשך, במצבים שבהם עומדת ללקוח עילה אחרת נגד הבנק, הרי שעילה נוספת זו תוכל לשמש, בפני עצמה, כבסיס לתובענה ייצוגית. חוק תובענות ייצוגיות, קובע באופן גורף כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד בנק בקשר לכל "עניין שבינו לבין הלקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". לאור ניסוח רחב זה, אין חשיבות לעילה בדבר הפרתה של חובת אמון דווקא. בכל מקרה, טענה בדבר הפרתה של חובת אמון הנטענת בעלמא, תידחה על הסף. מקורה של התובענה הייצוגית נגד בנקים נעוץ בתיקון שנעשה בשנת 1996 בחוק הבנקאות. התיקון לחוק הוסיף בו פרק מיוחד בנושא תובענות ייצוגיות נגד תאגידים בנקאיים. על פי הפרק האמור, ניתן היה להגיש תובענה ייצוגית נגד בנק בגין עילה המנויה בחוק הבנקאות. חוק הבנקאות הוא חוק פטרנליסטי שנחקק במטרה מוצהרת לספק הגנה לאוכלוסיית הלקוחות הבנקאיים, בשל ההכרה בפער הכוחות הגדול בין הלקוח לבין הבנק. החוק כולל הגנות שונות ללקוחות, בין כאלה שנקבעו בו מלכתחילה ובין כאלה שנוספו לו במהלך השנים. בין הגנות אלה ניתן למנות: איסור הטעיה, חובת גילוי נאות של פרטי העסקה, חובה למסור מידע על עמלות, והגבלות שונות בנוגע לגביית עמלות, איסור הטעיה בפרסום, כללים בנוגע לפרסומת המכוונת לקטינים, קביעת שיטות לחישוב ריבית, קביעת המועדים שבהם ייזקפו זיכויים וחיובים לחשבון הלקוח, חובה לבטל שעבודים בתוך פרק זמן מזוים לאחר שהלקוח פרע את החובות שהובטחו באותם שעבודים, זכות הלקוח לשנות מועדי פירעון הלוואה לדיור, הגנות נוספות בחוק, שהינן רוולנטיות פחות לתובענות ייצוגיות משום שהפרתן נעשית בדרך כלל באופן אינדיוודואלי כלפי לקוח מסוים, הן החובה לתת שירותים מסוימים לכל פונה, האיסור על ניצול מצוקת הלקוח, והאיסור על התניית שירות בשירות. מכוח תיקון לחוק הוא חל גם כלפי ערבים. בתחילה, כמעט שלא נעשה שימוש בחוק הבנקאות לצורך הגשת תובענות ייצוגיות נגד הבנקים. עד לשנת 2000 הוגשו בקשות בודדות לאישור תובענות ייצוגיות, וכולן נדחו. בשנים שלאחר מכן החל מס' הבקשות על פי החוק האמור לגדול באופן ניכר. בד בבד, הוגשו בקשות נגד הבנקים בהתבסס על חוקים נוספים שאיפשרו הגשת תובענות ייצוגיות. כך הוגשו בקשות לאישור תובענות ייצוגיות גם על פי חוק ההגבלים העסקיים, בעילות של קיום הסדר כובל או ניצול לרעה של מעמד הבנקים כמנופול. כך הוגשו בקשות על פי דיני החברות וניירות הערך, בגין הפסדים שנגרמו למשקיעים במניות הבנק. אולם, תוצאתן של בקשות אלה היתה כמעט תמיד אחידה והן נדחו רובן ככולן. במקרים הבודדים שבהם בקשות קיבלו אישור להיות מוגשות כתובענות ייצוגיות, מיהרו הבנקים להגיש ערעורים לבית המשפט העליון. חלק מהערעורים הסתיים בדחיית הבקשה, אחרים- בהחזרת התיק לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור, ובאחרים- עד למועד כתיבת שורות אלה טרם ניתנה החלטה. במקרים שבהם נראה היה כי יש לבקשה סיכוי לקבל את אישורו של בית המשפט, מיהרו הבנקים הנתבעים להתפשר. כתוצאה מכל אלה, אף לא תובענה ייצוגית אחת נגד הבקים הגיעה לכלל פסק דין סופי בתובענה לגופה. ההתרשמות מנתונים אלה, כמו גם מעיון בהנמקות הדחייה המופיעות בפסקי דין, היא שבתי המשפט נטו לדחות בקשות להגשת תובענות ייצוגיות גם במקרים שבהם היה מקום לאשר אותן. השופטים חששו מפני אישור תביעות שאינן מוצדקות, מפני הנזק העצום העלול להיגרם לנתבע ומפני מצב שבו המרוויח האמיתימההליך הוא עורך הדין של התובע. נוסף על כך, אין להכחיש שהתובענה הייצוגית היא הליך המטיל מעמסה כבדה על בית המשפט. במרס 2006 נחקק חוק תובענות ייצוגיות. מדובר בחוק מודרני, רחב היקף, שבא להסדיר את נושא התובענות הייצוגיות בישראל באופן מרוכז וממצה. החוק החדש ביטל את הפרק על תובענות ייצוגיות שנכלל בחוק הבנקאות ואת הסדרי התובענות הייצוגיות שהיו קיימים בחוקים אחרים, שאינם בנקאיים. במקומם קבע החוק הסדר אחיד לכל התובענות הייצוגיות בתחומי המשפט השונים, תוך כדי הכנסת חידושים רבים בתחום.
מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים: אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין, ניהול הוגן, יעיל וממצה של תביעות. ממטרות אלה משתקפים יחסו האוהד של המחוקק למוסד התובענה הייצוגית והכרתו בחשיבות התובענה הייצוגית כמכשיר ממשי להגנה על זכויות משפטיות. התפישה הכללית שאותה ביקש החוק לקדם היא שיש לעודד תובענות ייצוגיות ראויות ולהסיר מחסומים דיוניים מעל דרכן. בישראל, נדיר למצוא סעיף מטרה בחוקים בכלל, ובחוקים מתחום המשפט הפרטי- בפרט, ועל כן יש לייחס לסעיף זה חשיבות מיוחדת. השאלה היא אם ציון המטרות בחוק החדש יישאר בגדר רטוריקה עקרה או שמא תהיה לו השפעה של ממש על מדיניותם של בתי המשפט, באופן שיגרום לשינוי גישתם המסויגת כלפי מוסד התובענה הייצוגית. בתחום הבנקאי, חקיקת חוק תובענות ייצוגיות לא הובילה לשינוי מיידי בגישת בתי המשפט, אשר המשיכו, בדרך כלל, את הקו המחמיר שנקטו עובר לחקיקת החוק. עם זאת, ניתן להצביע על כמה פסקי דין חדשים יחסית של בתי המשפט העליון, בהם ניכרת מגמה להגמיש חלק מהתנאים לאישור התובענה הייצוגית. מדובר בינתיים בפסקי דין בודדים, כאשר בחלקם נאמרו הדברים באמרות אגב ולא בהכרעה לגופה. אולם, אם מגמה זו תתחזק ותחלחל גם לבתי המשפט המחוזיים, עשוי להשתנות גורלן של בקשות לא מעטות. |