את הספר המרגש הזה כתבה אודיה בן שלום, אחותה הגדולה של חברתי לספסל הלימודים\ שלהבת.

אודיה היא בת למשפחת מורי הכפרסבאית.

משפחה מיוחדת ומקסימה שהיושב במרומים בחר שוב ושוב להעמידם בנסיונות ואמונתם מסתבר חזקה מכל.

קריאת הספר היתה מרתקת עבורי מכיוון שהכרתי את הכותבת כבחורה כריזמטית ומצחיקה במיוחד וסקרן אותי מאד המסע שעברה.

הופתעתי לגלות יוצרת רצינית כל כך, אך ההומור הטבעי שלה מתגנב בין השורות, וכך הופך הספר ליצירה נהדרת.

אשתף אתכם בקטע קצר, שנגע בי:

יום לפני הטיפול האחד עשר, עמותת עזר מציון הנפלאים מארגנים לילדי חולי הסרטן כרטיסים להצגה "101 כלבים דלמטים".

אני חייבת זאת לטליה בתי האהובה ועם כל חולשתי אני נוסעים, פאר טליה ואני לתאטרון "הבימה" בתל אביב, שם יקטלגו אותנו בתור הכרטיסים כ-"מוזמנים של עזר מציון", ונוכנס אחר כבוד דרך דלת כניסה שונה ונפרדת משאר הקהל הבא לצפות בהצגה ואף לפניהם, כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, לי יש סרטן.

"וחלישות מחייבת".

"אני שייכת לקבוצה הזו?"

כן

אני ממש יכולה לזהות את קבוצתי.

אין לנו חולצות עם לוגו, אין שלטים, אין סיכות על דש הבגד ואין המנון קייטנים רועש.

אך יש קרחות לתפארת, נוצצות, מבריקות, גוון מט או כאלו עם פלומה אפרוחית הנובטת לאיטה לאלו שסיימו את הכימו'.

והרבה ילדים, כולם דומים, עם עיניים נטולות ריסים וגבות, וליבי, ליבי יוצא אליהם בחמלה כאילו איני חלק מהקבוצה.

אני רוצה להיות שייכת לקבוצה הנכנסת בדלת הראשית

זו שעדיין צפופה בתור לכרטיסים שדוחפים שם, שהילדים שם מלאי אנרגיות ילדות תוססת.

לקבוצה זו רוצה אני

תמיד נעתי בחיי בקבוצות, בלהקות.

נוח לי תמיד היה להיות חלק מ...לטמע בתוך קבוצה נתן לי תמיד בטחון.

אין אני אינדיבידואל.

אין אני זאב בודד.

עם חברותיי לכיתה המשכתי לתיכון הדתי על אף שניתנה לי אפשרות לפרוש לתיכון טוב יותר, אך לבד.

לצבא הלכתי לנח"ל, להיות חלק מקבוצה ולא לשרת כבודדת.

ללהקת הנחל לא הלכתי להבחן בכדי לא להפרד מקבוצת הגרעין שלי שכה אהבתי.

קריירת סולו אף פעם לא הייתה אופציה מבחינתי ועל כן חברתי ללהקת "פניני תימן" בניהולו של אהרון עדן, בכדי להיות חלק מקבוצת תיאטרון.

והנה, ה' סידר לי קבוצה, אני בהחלט לא לבד בסיפור הזה.

"יודע צדיק נפש בהמתו"

תודה על הקריאה

רחלי