| הכול מתחיל בחורף. כבר ערב כשמתחילה קרירות אני חש אותה בכפות רגליי.חורף 2007 אצל הסינים הוא התחיל ב7-11 , בתחזית מזג האוויר הדביקה הוא אוטוטו מגיע. כתבתי את שעור מספר 8 ב"דרור". אחת התלמידות שלי התקשרה וחוץ מלומר לי שהיא אוהבת אותי היא אמרה הכול. אני מביט בשעון שמעל לפינת האוכל במטבח ורואה ששעת צהריים, חושב צהריים בתחושה של ערב. אני יודע שאני רוצה לילה וקר לי שהשמש זורחת, החורף מגיע.כל המידעים מתחברים לי לזמן אחד אין עבר ועתיד הכול זמן אחד.אני נזכר בחורף אמריקאי אחד בשנת 1995 בפרינסטון, נבחרתי מתוך קבוצה סטודנטים לאומנות, לעבוד עם צלמת אמריקאית אחת. מה שהתחיל כהבטחה והזדמנות גדולה ונגמר מול עיניהם המשתהות של סטודנטים שנה ג' ד' בוויצ"ו חיפה שומעים את סיפורי ולא מאמינים. אז מה נשאר מהקיץ חורף ההוא בפרינסטון מבטם וסיפורים על פרופסור בירגוס, פט מגיל המהולל, זן לוק מדרוסה ובן זוגו וכמובן צלמת אמריקאית סוטה ואני בתוכם. בדיוני קיץ ארוכים על מזרח ומערב. משהו קרה שם כל התהיות הילדות באור עקיבא, הפנימייה בנהלל, חיל הים, הדרכים הארוכות בדרום אמריקה ולימודיי האומנות הכול התחבר לאחד, לידיעה. כל החבורה המהוללת נסעה לסקוטלנד והשאירה אותי עם שני משרתים מגואטמאלה לשמור על החווה. החבורה נסעה ואחריה זוג המשרתים נמלטים לחבריהם בעיר הסמוכה בניו ג'רסי. אחריי ההמולה נשארתי לבד מקבל את הלילה בתוך יער וחווה, אני לבד. לא יכולתי להימלט מהמפגש הדרמטי איתי.בלילה הראשון הוצאתי את כלי הנשק המאולתר שלי שהייה מתחת לכרית והנחתי אותו בעדינות מתחת למיטה על רצפת העץ המדברת. עכשיו אני והבית ויצירות אומנות ב30 מיליון דולר. מעל מיטתי תמונה של ארף כאילו הוא פוסטר מתחנה מרכזית, מתחתיי בחדר הכניסה עבודה ענקית של פיקסו בצורת שטיח, קנדינסקי, גאקומטי, קנדיסקי , אנדי ווהל, ועוד חברים טובים. לא הרגשתי השתהות מול המתים הגבוהים הללו.בין שינה להרות בזמן בו המוח בשיא היאנגיות, הטרידה אותי מחשבה. מדוע הרחקתי את כלי הנשק המאולתר, ממי אני פוחד מהמתים או מהחיים שהניחו לי לבדי. לילות ארוכים ועשן סיגריות למרות שלא עישנתי. ריח של תמונות בשחור לבן ופתאום בוקר.קמתי בדחיפות בלתי מוסברת כבר סתיו לפי מניין הסינים. אני חייב להגיע לניו יורק. רכבת ראשונה מפרינסטו ואני כבר בניו יורק. לא רעב, לא צמא, לא עייף, לא עצוב, לא שמח, רק אני. נזכרתי באותה תחושה שהייתה לי (לפניי שבע שנים ) לאחר כמעט שנה של שוטטות בדרום אמריקה לבד אני והמקומיים ג'ינס ישן, וטי שרט בגוון אדמה, מברשת שיניים, מצלמה וזהו. שבוע ימים חוצה את הג'ונגל בין מנאוס לצפון ברזיל לוונצואלה. התקיימתי על בקבוק קוקה קולה קטן ביום ולא הרגשתי רעב, צמא או כל פחד. הייתה אמת אחת שלווה. עכשיו אני בניו יורק משוטט ברחוב שמצלמת המינוקס בגודל שתי אצבעות בידי ואני מצלם דרך היד לא דרך העין.ידעתי שאפשר לראות רעיון ותחושה דרך כף היד. ממהר ברכת של שעה לפניי חצות חזרה לפרינסטון לפתח ולהדפיס את התמונות. עבדתי כל הלילה שברקע מתנגנת הקסטה היחידה שהייתה בעברית ששרה " בצילו של יום קיץ הולך ודועך" .התמונות היו ברורות. לא הייתי צריך את ההוכחה ידעתי קודם. עם השנים שהתפתחה שיטת עבודתי (דרור) ומאות אנשים ועסקים חוו אותה.עדיין אני שומע את ההשתהות, איך אפשר לראות דרך תמונה? איך? |