כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מידגארד

    ישראלי, יהודי-פולני והומו תל-אביבי. זו לא התחלה של בדיחה, אלא חלק מהגדרות העל שלי, ולרוחן ניתנת לי הגושפנקא להיות ולכתוב שחור-לבן, ציני, חם וצבעוני. החיים שלי (במידה ויש לי), התחום המקורי שלי (שהפך להיות נחלת העבר אבל אולי אחזור ובגדול!), והבועה שמסרבת להתנפץ (כי אחרת איזה בסיס יש לדירת חדר ב-2700 ₪ ללא חשבונות), יעסיקו לי את השורות כאן מפעם לפעם כשאתקל בהם. אם בא לך לוותר על שעת פסיכולוג, תתחיל/י לקרוא.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    האמת, שקר

    0 תגובות   יום רביעי, 11/1/12, 17:38

    הסטיגמה הסבורה על הישראלי הממוצע לעומת האמריקאי למשל, היא שהישראלי הוא טיפוס מאוד ישיר, כנה, אמיתי, על סף חוסר הטאקט לעיתים. אמריקאי נתפס לעומתו כאדיש חברתי, אחד כזה שמעדיף לשמור לעצמו בבטן ולתת לסביבה שלו להניח שהכל בסדר והכל מושלם. אצלנו הישראלים, אין מנוס מלשמוע ולהגיד את האמת. והאמת הזו בדרך כלל כואבת ולא חיובית. למה? כי לפרגן אנחנו לא יודעים כל כך וגם אין על מה, ואם כבר בחרנו לא לרכל מאחורי הגב, אז נשפוך את הכל בפנים שלך, גם אם נריב וננתק את הקשר לתקופה או בכלל.

    זה לא שאנחנו רוצים לעשות רע לאחרים הקרובים לנו או לאלה שעקפו אותנו בכביש, זו פשוט הדרך שלנו להתמודד עם טמפרמנט של אורח חיים אחר ותרבות קשת יום. אנחנו אמריקה קטנה, כזו שרודפת אחרי הכסף, ההצלחה והמעמד בכל דבר ועניין, ולעניין הזה מתווספים קנאה וגם שימת רגל אם אפשר. הסיבה נעוצה לא מעט בעם הקטן הזה שמונה בערך שבעה מיליון איש במסגרת גבולות מדינה, שהיא גודל של עיר ממוצעת בארה"ב.

    כשמכירים כל כך הרבה אנשים על שטח כל כך קטן, קשה להחביא את הצרות בבית מבושה רק כי אתה חושב שרק אצלך זה קורה. הגזע האנושי, המודרני והפחות, חי וקיים באותה שיטה משחר היותו קוף-אדם, שכן אחרת היו עוד כמה פלנטות אנושיות. וזה שכולנו על אותה אחת, רק מביא לפקעות שממתינות לרגע הנכון, ולרוב מגיעות ברגע הממש לא נכון. כי טיימינג באמירת אמת והודיה בה הוא הכל.

    כמו בכל סרט אמריקאי חביב לשעות הפנאי, הבמאי יודע לתת לנו הנחתה מדויקת בזמן המתאים לתסריט שמבטיח שינוי בתפיסה ובאווירה של הדמויות, ברמה שמחלקת את הסרט לשניים: לפני שהכל מתגלה ואחרי. ואחרי שהאמת נאמרת, כולנו דומעים. כולנו רגועים. כולנו שמחים שמישהו הקל עלינו ואמר את מה שחיכינו שכבר יידעו. כולנו אותו שיט, כולנו חיים באותו חלום שקשה לפיצוח והגשמה. הדרך קשה, לא לכולם יש את היכולות לנצח, להוביל ולשלוט בשכונה. אם לי יש פיאט, לך כנראה לא תהייה מרצדס מבלי שלקחת הלוואה מהשוק האפור. לפיכך קמות ערים ושכונות המחלקות אותנו לרבדים של אמת, של הצלחה, של יכולות. יש תמיד יוצאים מן הכלל כמו יורשים ברי מזל או צאצאים להורים הנכונים שמיקמו אותנו יפה על הסקאלה, אבל בסופו של יום, בסלון של כולנו, קיימות אותן דילמות ואותם קשיים, כל אחת ברמת חייו הוא.

    לפעמים יוצא לנו לחוות את זה על בשרינו. יש לנו חברים או קולגות מהעבודה, לימודים וכו' שלא תמיד ממוקמים בסטטוס זהה לשלנו. על פי הפסיכולוגיה החברתית, אנחנו נוטים לקנא בהם כי אנחנו לא באמת מכירים את החיים שלהם מעבר למסגרת, שם אנחנו והם דיי שווים ועסוקים באותם דברים. ולא מדבור רק בכסף, אלא גם בחוכמה, במס' החברים שלו ועוד. לאחר שמעבירים את הכרטיס בסוף היום, כולנו נושמים לרווחה וחוזרים איש איש לביתו, למשפחתו, לסביבת מגוריו, וחוזרים להיות יותר אנחנו ופחות תדמית.

    אומנם, התדמית לעולם לא נעלמת גם במקום הכי גרעיני כמו המשפחה, אבל אין ספק שהיא יותר פגיעה ופחות משתדלת במקום שכזה. כך או כך, אנחנו מגלים שלא תמיד מה שנראה לעין הוא השקיפות האמיתית וכדאי שנקנה משקפיים. יש אנשים שבאים מרקע קשה יום, יש שבאים מצרות שנפלו עליהם לילה קודם, יש שבאים לאחר מהפך שעברו, ויש כאלה שהם "רגילים" שמתמודדים עם החיים כמו כולם, אבל לרוב לא צריכים להחביא שלדים בארון כי אין להם כאלה. מזלם שפר עליהם בגדול, גם אם המציאות מכבידה גם עליהם ועוצרת לעיתים דברים שהם רוצים ושואפים אליהם.

    לא יודע מה הקוראים שלי חושבים עלי, אבל אני רואה את עצמי אחד כזה, "רגיל". זה ממש לא אומר שקל לי. לא אומר שאני לא מוצא את עצמי הרבה מאחור ביחס לשאר חברי במובנים מסוימים, או חושב אחרת מהעולם הסובב אותי, ולכן מוצא את עצמי מותקף או לא מובן ונאלץ לשלם על כך בצורות כאלה ואחרות. העולם שלי ושלכם אינו מושלם ולעולם לא יהיה כזה. רק חבל שהאמת שלנו, שהיא הכי משותפת לכולנו, מוצאת את דרכה לרוב מאוחר מידי, מעט מידי ולא תמיד בהתאם למי שזה צריך להגיע אליו.

    האמת היא דבר קשה גם אם היא הכי עובדתית ואין איך לברוח ממנה. מוזר הדבר לאור העובדה שהיא כל כך חיובית לעומת השקר. האמת לא נועדה לפגוע הרי, אלא לטהר ולבאר ולהקל על מערכת היחסים לשנו בעולם הזה עם אנשים. מצחיק נכון? אבל זה רק כי אני ואתם הורגלנו לשתוק, לחייך ולהמשיך הלאה כאילו שהאמת לא נוגעת אלינו ולא חלק מהותי ממי שאנחנו. חבל. כי זה הופך אותנו לפלקטים צבועים, רעים, תחרותיים, לא אנושיים. ומה אנחנו בסופו של דבר? עפר. זה שווה את זה? כנראה שלא. שכן אחרת העולם היה אחר.

    מה שמניע את העולם הוא לא הכסף, אלא האמת שמסתתרת תמיד איפשהו, ומאפשרת לאדם הפשוט, לשליט המצוי, ולשאר היצורים והכוחות שמחברים בין שניהם (בירוקרטיה, דת...) להמשיך ולהתפשט, לחלחל ולשרוד. לאור העובדה שהם עושים מאיתנו צחוק ומפלגים את העולם באופן גס ולא הגיוני, מצחיק שאנחנו נמנעים מלרצות לאמת אותם באמת ולהוציא מתוכם את כל מה שהביא אותנו עד הלום. וההלום הזה לא נראה כל כך מדהים, אמת?

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      י...וש/יק/ינקה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין