אמרה לי תזרוק חצי בית, זרקתי חצי בית. אמרה לי זה לא מספיק תזרוק עוד, זרקתי עוד כמה תחתונים שלי. כל כמה חודשים, ובכלל מאז שהיא ספוגת הורמונים מצווה עליי ההריונית במצוות ניקוי האורוות. מה לא זרקתי? ה-כ-ל. כן אני מהאוגרים, אלה שנקשרים סנטימנטלית לכל מיני חפצים סתומים שאין בהם שום ערך מלבד לשמור אותם. וכך אני מוצא את עצמי ממלא שקיות אשפה בדברים שאין להם רבע שימוש ומקלל. סבא שלי עליו השלום הוריש לי את הגן הזה של לאגור דברים, לך תתווכח זה עניין גנטי. ומה לא היה שם: רצועה לנשק, כומתה, ברגים מיוחדים שסבא שלי היה אוסף, טרנזיסטורים, טייפ מנהלים ואפילו מכתבי אהבה מהאקסיות שלי ששמרתי, ומסתבר שהיו לי לא מעט אקסיות ואפילו מכתבים, איך היינו פעם תמימים איך.

היא?! היא לא מעיפה כלום! אולי איזה ארבעים זוגות נעליים, לא כולל את אלה שעוד שמורים בקופסאות המקור שלהם. "למה אתה שומר את כל הדברים האלה?, מי משתמש בזה היום?!, ובכלל תעשה כמוני – תשמור בקופסאות." מושפל, חבוט, רצוץ ומלנכולי אני בולע את רוע הגזרה. חצי בית הלך לפח, רהיטים זזו, אני זזתי ואפילו חדר השינה שלנו הצטמצם פלאים, רצתה ארון במקום הקומודה שהיתה לנו שם, ובכלל מה זה קומודה? עכשיו חדר העבודה שלי נראה כמו הצריף של תמרי ביום רע, וכמובן אני בתפקיד החמור בלעם. מי אמר חתולה ולא קיבל? אני!  העיקר יש ארון בחדר השינה, היא תכננה, כמובן. לפני יומיים הרכיבו לנו. הכל עובד לא נוגע. "ואל תיגע בארון לפני שאני מגיעה – צריך לנקות אותו" מובן שניקיתי אחרת גם על זה הייתי חוטף.

שלשום היינו אצל הרופא, זה עם הג'ל על הבטן, התלת מימד ואלף חמש מאות שקל חשבון בסוף. "מה לרשום לביטוח?" תרשום תרשום, העיקר הבריאות. שבוע 23, חוזרת מהעבודה, אומרת שאני לא נחמד ושאין לה אוויר. מירמורי זה שם שמייצג אותי לא רק בתקופה הזו. "בוא ממי, אני הולכת להראות לך עכשיו איזו עגלה אני רוצה ואל תגיד לי כולם על הברך שכואבת לך – אתה עכשיו בא איתי וזהו!" הדבר הבא שאני זוכר זו נזיפה כל כך ארוכה על זה שרק העזתי לצייץ שעגלות היום זה דבר ממש יקר. רוצה עגלה עם אמבטיה?! "אויש אתה לא מבין כלום!" גאה להיות גבר ולעמוד על שלי, טוב פעם לפחות הייתי. עכשיו תבוא הסצנה של הבכי והיא תגיד שהיא רוצה את הכי טוב בשביל הבת שלנו. נו ברור. ככה נלך לחנות הכי יקרה ונבחר את העגלה הכי יקרה – זה הכי טוב. "ממי בוא נראה קצת עוד דברים לתינוקת, נכון שזה כייף?" לא.

יושב וכותב עכשיו במחסן דמוי אפסנאות, שפעם היה חדר עבודה למופת, ומנסה להבין איפה טעיתי. אין שום הסבר הגיוני שמניח את הדעת, הלכתי אולי שלוש פעמים היום לפח, עם מלא שקיות ומלא פיסות היסטוריה שחוייבתי בעל כורחי להיפטר מהן לאלתר. נשים בהריון זה עונש, בעלים כמוני זו כבר גזרה משמיים, ועוד להטיח בי שאני לא נחמד? קצת חוסר סבלנות לא הפכה אף בעל ללא נחמד שכזה. בטח כשתחזור היום מהעבודה, תעשה סיבוב ותגיד לי שלא זרקתי מספיק. מה שנסיוני לימד אותי זה להשאיר בכוונה עוד כמה דברים שאין בהם שום צורך, דווקא במקום בולט בבית – נגיד על הספה, ואז כשהיא תבוא בטענות, שוב פעם, זה מייד יילך לפח וכולנו נהיה מרוצים. כך אתה קונה לעצמך עוד כמה דקות של שקט לפני המתקפה הבאה. זה הכל עניין של איך לשקף דברים.

זרקה אותי מהחנייה – זו הגזרה החדשה והכואבת מכולן. בעודי מנסה בכל כוחי לדחות את הקץ, הקץ כבר פה. לך תחנה בחוץ בלי מטרייה, בלי מגפיים, בלי מעיל כשיורד עליך גשם זלעפות, בבוץ, כשהמכוניות עוברות ומתיזות עליך מים מכל עבר. הלכה החנייה הפרטית שלי בבית. "ממי אני בהריון ואני חונה בפנים!" פעם היה לי אופי, והיום אני זורק עוד כמה דברים שציוו עליי הקפריזות של אשתי. "הסובל" או לחילופין "מירמורי" – איך שבא לכם, באמת. הכל הולך.

עוד כמה שעות. ואז היא תחזור ותשאל אותי: "תגיד שאבת פה?!, אויש אתה מסריח מסיגריות, מה עוד פעם עישנת?!"

מוקדש בחום ובאהבה לאשתי ההרה.

עמית