מילואים. מילה שכל הישראלים מכירים. אבל לצערנו הרב מספר הישראלים שעושים מילואים הולך וקטן והנטל על המילואימניקים הולך וגדל. זהו הסיפור על מערכת המילואים ומלחמתה בכותב שורות זה. 

בסדיר הייתי לוחם ביחידת עוקץ, הכלבנים. מחזור גיוס אוגוסט 2000, צוות מטענים. במילואים לעומת זאת אני בפלס״ר של אוגדת הערבה. מה הקשר אתם שואלים? גם אני (בעיקר כשאני מתבלבל בניווטים). אבל אני אוהב את הפלוגה שלי- אני אוהב את החבר׳ה ואת האימונים וגם את התעסוקה המבצעית. לאחרונה גם מוניתי לסמל הצוות שלנו, דבר שאני רואה בו כבוד והערכה. אז בסה״כ אני מבסוט מהמילואים ומעולם לא ביקשתי פטור. אמנם פעם אחת ביקשתי לצאת לאפטר לערב אחד בגלל שהיה לי משחק (אני שחקן בליגת הפוטבול הישראלית- יש חיה כזאת ועליה אכתוב בהזדמנות) אבל גם במהלך הלימודים לא ביקשתי להשתחרר מחובתי. וכן, אני רואה במילואים גם חובה אזרחית וגם זכות אזרחית בו זמנית. אשרינו שזכינו לשרת בצבא יהודי בארץ ישראל. 

כשאני לא רץ עם אפוד ברחבי צאלים, זאת אומרת במרבית ימי השנה, אני עובד בחברת אינטרנט בריטית במגדלי עזריאלי. זו העבודה הראשונה שלי בתחום ההיי-טק ולמעשה (ולא הסתרתי את זה כשראיינו אותי) אין לי מושג על סמך מה קיבלו אותי- אין לי ניסיון בתחום, אין לי תואר שקשור לזה (בוגר יחסים בינ״ל, לא משהו אלקטרוני מדי) ואין לי שום יתרון ניכר על מועמדים אחרים. אולי קיבלו אותי כי אני יפה, אבל מצד שני בואו נהיה ריאליים- אני לא. אבל קיבלו אותי ומאז מרוצים ממני, אני עובד קשה, לומד מהר ומשקיע בעבודה. כנראה שהם רואים בי אופק כלשהו כי הם רצו להוציא אותי לקורס תיכנות של ג׳ון ברייס. אבל אז הכל התחרבש.

ע״פ החוק אתה אמור לקבל צו מילואים כמה חודשים מראש וכך אכן היה. אלא שאת קורס התיכנות המדובר לא ניתן היה לקבוע לי עד לסופ״ש שעבר ויוצא שהקורס (קורס של 3 ימים) חופף לתחילת אימון מילואים בן 5 ימים שיש לי בשבוע הבא. חשבתי לדקה בערך והרמתי טלפון לקצין שלי לבקש פטור משלושת הימים הראשונים מתוך כוונה מלאה לבוא לחצי השני ולתת 110% בתור סמל שהחיילים אמורים לפחות להסתכל עליו. על פניו הצבא לא חייב לשחרר, הוא הודיע לי בזמן ובאותו זמן אכן הייתי פנוי. אלא שהחיים זה מה שקורה כשיש תוכניות אחרות ויצא מה שיצא- קיבלתי תשובה שלילית מכיוון שזהו "אימון חשוב" ומכיון "שלא ניתן לוותר עליי". אני לא ילד, ברור לי שזה אימון חשוב. כל אימון הוא חשוב אחרת הצבא לא היה מבזבז עליו זמן וכסף. ברור לי גם שאני חשוב לתפקוד של הצוות מתוקף תפקידי ויחסיי עם החיילים. אלא שלעולם שמחוץ למילואים לא אכפת כמה אתה חשוב, לא אכפת להם שאתה מקריב מעצמך וממש לא מעניין אותם האימון. הם רוצים שאני אעבור קורס תיכנות מאחר והוא נדרש לי לעבודה (ובנימה יותר אופטימית גם כדי להתקדם בעבודה) והם לא מבינים מדוע הצבא מתעקש. האם לצבא לא אכפת שחייליו נדפקים בעבודה? האם לצבא אין הבנה שחייל שיעוכב קידומו או שחס וחלילה יפוטר  כי אינו מוכשר מספיק, חייל כזה כנראה לא יתרום למילואים יותר מדי, אם הוא בכלל ימשיך להגיע? האם כדי להיות חייל מילואים על הפרט למחוק את חייו הפרטיים לגמרי?

תבינו, מילואים אף פעם לא באים בזמן טוב- לימודים, עבודה, אישה, ילדים. משהו תמיד צץ והצבא אכן לא יכול לשחרר כל אחד לכל דבר. אלא שאני לא הצבא, אני גיא, בן 30 ובתחילת הקריירה שלי. נתתי כבר 6 שנות מילואים ואני מקווה לתת עד הסוף. גם לא ביקשתי לא להגיע, ביקשתי רק שחרור למשך הקורס. המנהל הישיר שלי בעבודה ביקש להתקשר לקצין שלי, הוא הסביר לו את חשיבות הדבר וגם העיר לו שגם הוא עושה מילואים קרביים והוא יודע טוב מאוד איך זה. בעצם, כל מי ששירת בצבא יודע איך זה- מתוך 3 ימים שאני אפסיד אנחנו נבזבז כחצי מהם על מנהלה ושטויות אחרות. אני גם לא סובל משפטים כמו ״מאז האביב הערבי אנחנו צריכים להיות מוכנים״ ואני בטח לא סובל קשקושים כמו ״גזרה אופרטיבית״. לא זכור לי אי פעם שהיה פה שקט מספיק כדי שמפקדים במילואים לא יספרו מעשיות כאלה לחיילים שלהם. אולי בכלל האביב הערבי זו מזימה של קצין מילואים ראשי כדי לשמור על נוכחות באימונים. אני לא יודע, אני רק יודע מה התוצאה.

והתוצאה, קוראים יקרים, היא שאני לא יוצא לקורס. המנהל שלי ביקש להתקשר למ״פ ואם צריך גם למג״ד. הסברתי לו שזו החלטה שמאושרת מהמ״פ ושהמג״ד לא ממש יתעניין בסמל המחלקה הנדפק. לאור זה שאני אוהב את החברים שלי בפלוגה ואני לא רוצה שיזרקו אותי ממנה (וזה מה שקורה למי שעושה בעיות) אז החלטתי לבקש ממנהלי שיעזוב את זה. אני אשא בתוצאות של זה, הרי אני לא אפוטר במיידי, מקסימום לא אתקדם ואאלץ לעזוב או לחפש משהו אחר. וזה, גבירותיי ורבותיי, המחיר הנעלם שאנו חיילי המילואים משלמים. הנזק אינו תמיד מיידי, לפעמים אנחנו נגלה כמה היינו פראיירים רק בעוד זמן מה. אבל כרגע זה מה שאני מרגיש- פראייר. חתיכת פראייר. הרי כל מי שדיברתי איתו אמר לי לשים זין על הצבא ולהתמקד בעבודה אבל אני לא יכול, או שבתת מודע אני לא רוצה. לא יודע. 

זה לא שהסיפור שלי הוא עצוב במיוחד, הוא לא מזעזע כמו סיפורים אחרים ששמעתי ואני בטוח שיש לאחרים צרות משלהם. אבל הוא שלי, והצרות הן שלי והתסכול הוא שלי. איפה קצין מילואים ראשי כשצריך אותו? איפה כל אותם ימי הצדעה למערך המילואים? כל מה שנשאר לי זה לקטר ואת זה אני עושה פה. היי, אולי מנכ״ל ג׳ון ברייס בישראל יראה את הפוסט הזה ויציע לי קורס על חשבונם. 

ומצד שני, אולי לא. מקסימום אני אעשה המון ימי מילואים...