ושמח בליבו / ש. ליזרוביץ היכולת לשמוח עם מישהו אחר, היא לא המלצה, היא חובה שיחת הטלפון המפתיעה, הגיעה בשעת ליל מאוחרת. יענקי, שנקרא לטלפון מתוך הסטנדר הפתוח, שמח לשמוע את קולו של חבר ותיק, שעזב זה מכבר את כותלי הישיבה, והפליג חזרה לעיר מולדתו.
״מה נשמע״? התענין השואל מעברו השני של השפוף, בשיחת רעים כזו של סתם יום. רק אחרי כמה דקות קצרות של שיחה נעימה, החל המטלפן מסביר את סיבת התקשרותו.
״תשמע, סליחה שאני מספר לך, אבל חשוב שתדע״. ״מה הענין״? כך יענקי.
״אתה מכיר את הרב מושה, מהישיבה?״ ״בודאי״! ענה יענקי, לא מבין לאן חותר החבר.
״תשמע, אני חייב לומר לך, האיש הזה נשאל עליך בבירורים, ומשום מה מספר עליך סיפורים שלא היו ולא נבראו, הוא פשוט ״הורס״ לך הצעות, מספר שאתה לא ממש כזה בחור טוב כמו שחושבים ובקיצר, אתה חייב להשמר ממנו״.
ביומים הבאים, יענקי הסתובב כסהרורי. הידיעה ניחתה עליו כמכת פטיש, דוקא ר׳ משה? ולמה? הלא הוא לומד כל כך טוב ברוך ד׳ ומדוע לספר עליו דברים שלא היו ולא נבראו?
הכאב היה עז, הצער קשה. השאלה נותרה ללא פתרון. כמה ימים חלפו. אחרי בירור יסודי, התברר שהדברים לא היו ולא נבראו. החבר הנאמן חשב משהו, נדמה היה לו, והוא שם דרור ללשונו והגיע למסקנה הנמהרת והמטעה ולסיפור רכילות של ממש.
את השעות של הצער והכאב, הוא לא יכול ולא יוכל להשיב לעולם. והוא לא היחיד. פעמים רבות מילה, או אמירה לא חכמה, גורמת למישהו כאב לב רב וצער בלתי נתפס.
הסיפור, מעשה שהיה או לא, הוא רק דוגמה אחת מיני רבות. הדוגמה שנבחרה היא כזו, כמעט דמיונית, נכתבה בצורה כזו, רק כדי שאיש לא יוכל לזהות קשר אליה, ולהגיד ״למה כתבתם עלי״.
אך האמת היא שאין זו מעשיה לילדים, בודאי לא לפני השינה, זוהי תמונת מצב מקומית, שחוזרת על עצמה באין ספור ווריאציות, החל מפוליטיקאים, דרך חברי נעורים, חדרי מורות, שכנים, חברים לספסל הלימודים, שותפים לעסקים ועוד ועוד. יועצי הנפש והרבנים, יוכלו לספר על הסיפורים המצמררים שבאמתחתם. סיפורים, בודדים אמנם, אך קיימים, של שחיתות והשחתה, כנגד אנשים שלא חטאו ולא פשעו, אבל מישהו, בדרך כלל ידיד, החליט שמצווה לפגוע בהם. המישהו הזה בדרך כלל, ידע להפגין כלפי חוץ אהדה וחיבה לנשוא פגיעתו, אך מתחת לפני השטח הוא נלחם בו בכל עוז.
קשה לחזור ולפרוט את הסיפורים, אך יש כאלה לא מעט, שנושאים בחובם המון כאב לב.
קשה לחזור על ההתבטאויות של גדולי חכמי ישראל, במקרים שכאלו, אך די אם נאמר כי הן היו קשות ומלאות כאב, מספרות על הנזק שהתנהגות כזו גורמת לכלל ולפרט. ה״אחת בפה והאחת בלב״, היא לא רק מידה של שקר כלפי חוץ, אלא פעמים רבות גם שקר עצמי. יכול להיות זה ראש ממשלה, חבר לעבודה, או בן משפחה קרוב, שמחליט שמעשיו כולם טהורים, אך לו היה מפשפש בליבו, היה מוצא את הקנאה, התאווה והכבוד שגרמו לו לפעול כפי שפעל. הוא אמנם משוכנע בעצמו שכל כוונתו טהורה, אך אם יבדוק וימשמש במעשיו, יגלה מה הניא אותו באמת, והאם היתה זו קנאה, חוסר פרגון או שאר ״מידות טובות״. שאף הוא לא יודע שקיימות בו.
בפרשת שמות מדגישה התורה את שמחתו של אהרון הכהן כשראה את הצלחתו של משה רבינו ע״ה. לשמוח באמת עם השני, ולחשוב על כל מילה, האם היא מצערת? ועד כמה.
גם במהלך המאורעות היום יומיים, חשוב לעמוד לרגע ולעשות חשבון נפש האם אין בידינו ״מצוות״ מסוג זה? ואם יש, מדוע הן נעשות, האם לשם שמים, או לשם אדם ?, ואולי להנצל מטעויות קשות שכאלה. לא קל להשתנות, אך די ברגע אחד של הכרה, כדי להבין את הטעות ולהפוך חזרה לאנשים טובים יותר גם אם לא נעים להודות שה״לשם שמים״ לא ממש היה טהור.
לפעמים, רגע של מחשבה, יכול למנוע המון כעס וכאב. לשמוח עם האחר, יכול להציל את האומר והאיש שלמולו, מהרבה עגמת נפש.
על קיצוניים, על קיצוניות, ועל מה שביניהם / ל. מאיר חשוב לחדד את ההפרדה בין הקיצוניות התורנית לבין הקיצוניים בנפשם
מלחמה משתוללת בחוצות. סופה סוערת. הסתה חסרת תקדים, מול גורמים קיצוניים שדעת תורה מהם והלאה, ולחילול ד' שנגרם על ידם, לצד הנזקים המיידיים שהם גורמים לעולם התורה, דומה שלא נמצא אח ורע בשנים האחרונות. בנסיבות אלו, לצד ההקפדה האדוקה על קוצו של יו"ד בכל הנוגע להלכה הצרופה על גדריה וסייגיה כפי שנקבעו על ידי גדולי הדור, אנו נאלצים שוב ושוב להוקיע את הקיצוניים. למחות ולהתנער מהם ומדרכם. להבהיר כי אין חלקנו עמם.
במציאות זו, בה הקיצוניים מוקעים על עמוד הקלון, וסובלים, בצדק, מתדמית ציבורית שלילית ועכורה גם בקרב מחננו פנימה, עלול להחצות גבול דק. עלול להחצות הגבול שבין הקיצוניים לבין הקיצוניות. עלולים אנו להיסחף, ולגנות את הקיצוניות. לנסות להציג גישה פרגמטית יותר. להציג את עצמנו בחזות פלורליסטית יותר. לעטות על עצמנו מסכה פשרנית, מתונה, שתמצב אותנו בצד הפחות מגונה של החברה החרדית שכבודה נרמס עד עפר.
וזו הסכנה האמיתית והגדולה ביותר המרחפת עלינו. משום שכל ניסיון להציג את עצמנו כחרדים ׳נאורים׳ יותר, גמישים יותר וקיצוניים פחות - עשויה להוות פרצה שאחריתה מי ישורנה. היא עשויה להוות פרצה דרכה תוכלנה כל הרוחות הרעות שבעולם לנשב אל תוך עולמנו המוגן, השמור בחותמם הטהור של גדולי הדור.
הניסיון למצוא חן בעיניו של החילוני המצוי, זה שאינו יודע להבדיל בין חבורת מופרעים משולחי רסן הפועלת מדעת עצמה בניגוד גמור לדעת תורה, ובין הציבור האמון על צעידה מופתית בנתיב סלול וברור לאורם של גדולי הדור בעלי שכל ישר ודעת נאמנה - כבר הפיל חללים רבים, שניסו ועודם מנסים להציג את ציבור בני התורה ככזה שפניו אל הקידמה, כפי שהיא נתפסת בעיניהם של הרחוקים מאור התורה ומצוותיה.
מדובר בטעות טקטית, משום שדרך זו לא תניב לעולם את התוצאות המיוחלות. נסיונו של היהודי להדמות לשכנו הנכרי, מעולם לא פתר את מצוקת האנטישמיות. ובאותה מידה בדיוק, נסיונו של בן תורה להציג חזות פשרנית ולהדמות ולו במשהו לאח רחוק מעולמה של תורה, לא יבלום את מסע ההסתה המשתולל בחוצות. יעיד על כך הציבור אשר חרט על דגלו את הניסיון לפשר בין התורה ובין עולם המאוויים של הרחוקים ממנה, וכעת הוא מוקע עמנו יחד כאשר אינו מוכן לחצות את אחרוני הקווים האדומים שעוד נותרו לו.
אולם מעבר לכך, מדובר בטעות ערכית. משום שבשום מחיר, אנו לא נסכים לרקוד את אותו ריקוד מה יפית עלוב. אנו, איננו מתביישים בקיצוניות שלנו. אנו גאים בה. רבותינו מדורי דורות, היו קיצוניים עד תכלית כאשר נגעו הדברים לשמירה על גדרי הדת. הם לא ניסו לפשר ולגשר.
ה׳קנאות׳, אינה המצאה פרי הגותם של כמה מופרעים המוצאים מקום לאמוציות השליליות שלהם על חשבון ציבור בני התורה כולו. ה׳קנאות׳ - היתה כלי בידם של גדולי הדורות מעולם, והם נופפו בה בגאון!
רק מה? קנאות לאורה של דעת־תורה, המשקפת נאמנה את הלך רוחו ומדרגתו הרוחנית של בעליה – מעלה נשגבה היא. קנאות פרופורציונלית, המתייחסת להדרת נשים באותו כובד ראש כמו לביטול תורה, לצניעות בלבוש כמו לחילול שבת, ולטוהר המחנה כמו לשמירת הלשון, אכן ראויה לכל שבח. אולם ׳קנאות׳ אמוציונלית, המוצאת לה משום מה את מקום להתגדר בו בנושאים מסויימים מאד, העומדים בראש מעייניהם של אנשים מסויימים מאד, אינה ׳קנאות׳. זו קיצוניות נפשית, המוצאת מקום לפרוץ בנסיבות אלו.
ואת ההפרדה בין הקיצוניות הדתית והתורנית, לבין הקיצוניים בנפשם - חשוב שנחדד.
"ונתן ד' את חן העם בעיני מצרים וינצלו את מצרים" / מ. שוטלנד האטמוספרה גדושה במזימות שונות, שרק לעיתים רחוקות שומעים אנו דברים ברורים, באשר למה שמסתתר אחריהן
עוד בברית בין הבתרים, כבר נתבשר אאע"ה על השעבוד והגאולה. אחד הפרטים שנאמרו באותו מעמד לאברם, היה, "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו,יד). ובמעמד הסנה (שמות ג,יא) אמר ד' למרע״ה, "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם: ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת... וניצלתם את מצרים". ובעת יציאת מצרים מפרט הכתוב את צווי ד' למשה (שם יא,ב), "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב: ויתן ד' את חן העם בעיני מצרים וכוי". ולבסוף (שם יב,לו) "ודי נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים". הנה רואים אנו, שהיציאה ברכוש גדול, באה דווקא באופן של "וישאילום" "וינצלום".
ובגמרא (סנהדרין צא,א), מובא ש״פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו הרי הוא אומר ׳וד׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום׳ - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. ענה להם גביהא בן פסיסא, מהיכן אתם מביאין ראייה מן התורה? אף אני לא אביא לכם ראיי ה אלא מן התורה שנאמר ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה׳ - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים. ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה...״.
ולכאורה יש לבאר, שאם כל אחד כולל אלכסנדר מוקדון ואותם מצרים שבאו לדון לפניו, הבינו את חשבון עבודתם של בני ישראל ומה שמגיע להם על כך, מדוע בני ישראל ביציאתם ממצרים - תחת הלחץ של עשר המכות, כשפרעה הוכרח כבר לגרשם ממש - לא תבעו את שכרם בדין, ומהו כל העניין של ״וינצלום״ ״וישאילום״?. כמו כן, צריך להבין, למה גביהה בן פסיסא לא העמיד במפגיע את רכוש מצרים כתשלום אמיתי תמורת העבודה ורק טען את טענתו כתביעה נגדית, כאומר, אם אתם תובעים את הרכוש אנו נתבע את שכר העבודה? ונראה לומר (ושמענו כעין זה כמדומה בשם הגר״א) שבאמת רכוש מצרים לא ניתן לישראל כתמורה על העבודה, אלא כעונש על תככי מצרים להעביד את ישראל ב״פה רך״, כתכסיס שבא להשקיעם אט אט בשעבוד ובעבודת הפרך. ובאמת על עצם העבודה לא היה מגיע לבני ישראל שכר, כיון שהייתה גזירת שמים. אולם על האופן בו נשתעבדו ברמייה (בלשוננו ״טריקים ושטיקים״), דן הקב״ה את מצרים במידה כנגד מידה. דהיינו, כשם שבתחילה כל מעיינם של המצרים היה לחרוש רעה על בני ישראל ולמעול באמונם ובמידתם, מידת ״יעקב איש תם״ - כך לבסוף ביציאת מצרים, נטלו בני ישראל את רכוש המצרים באופן דומה.
עוד מוסיף הכתוב שישראל גם ״נשאו חן״ בעיניהם של המצרים, עד שכמאמר חז״ל, הללו נתנו את רכושם במתנה גמורה, אף שנתבקשו רק להשאיל. וגם זאת במידה כנגד מידה, על התנהגותם של המצרים עם ישראל באופן של ״וירעו אותנו״, כפי שפירש מרן הבית הלוי - עשו אותנו כרעים, היינו ככאלו שזוממים להשתלט עליהם ולהלחם בהם. כנגד זה עתה, נשאו חן בעיניהם ואכמ״ל. לאחרונה, האטמוספרה גדושה במזימות שונות, שרק לעיתים רחוקות שומעים אנו דברים ברורים, באשר למה שמסתתר אחריהם. גם החשש של ״פן ירבה״ וכן הטריק של ״בפה רך״ כזרז לשעבוד אנשי התורה, אינם חדשים בהיסטוריה של עם ישראל. אף המטרה של ״ואל ישעו בדברי שקר״ עפ״ל, לא הומצאה על ידי רשעי ישראל בעוונותינו הרבים. אכן כל ההצקות והגזירות שאנוסים אנו לסבול מהללו, הינם בבחינת מעשה שמים. ברם תוספת זו של תככנות ורמייה תכסיסנית, כמו גם מידת ״וירעו אותנו״, הינן בגדר סעיף מיוחד של רשע, עליו נדונים בנפרד. והנה אין לנו ציפיות ח״ו, להענשת אחינו ובשרינו, אף שבמשוגתם, מוחם מלא מזימות ותככים, כמו גם דמיונות, התולים בנו בוקי סריקי הזויים, משל, מגדלים אנו ילדים ח״ו, על מנת להשתלט עליהם, או כביכול חיים על חשבונם. תקוותנו היא רק בגדר ״נשיאת חן״, שתפסיק את הסאגה המטופשת של הכחש בבורא עולם ותשיב את התועים למציאות של עבודת ד׳ יחדיו, כאיש אחד בלב אחד.
מדיניות של איפה ואיפה / י. ויין בפועל התכוון המחוקק אך ורק לתושביה היהודיים של מצרים
עם ישראל נמצא במצרים, בבית עבדים. והנה בנוסף לכל הצרות והעינויים נוחתת עליו הוראה חדשה, פרי מוחו הקודח של המלך פרעה ויועציו העומדים לימינו ומנסים לפגוע בגידולו המבורך של זרע יעקב, וזוהי לשון הגזירה: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו".
על פניו נראה היה כי הגזירה הקשה גורפת היא לכלל האוכלוסייה, ליהודים ולמצרים כאחד. שהרי כך נאמר בהודעה הרשמית שיצאה מבית המלוכה, ועל פיה ׳כל בן שנולד בשנים אלו במצרים, נידון מראש לכליה במי היאור השוצפים׳. אולם בא התרגום אונקלוס ומגלה לנו כי הגזירה שניתנה, הייתה מיועדת דווקא אל היהודים. וכלשונו: כל ברא דיתיליד ליהודאי בנהרא תרמנה. והדברים טעונים ביאור והבנה, מהיכן לקח התרגום כי הגזירה עסקה ביהודים בלבד, הלא בנוסח הרשמי שפורסם במצרים נאמר ״כל הבן הילוד״ ללא הבדל גזע, דת ולאום. וביארו המפרשים כי אכן הגזירה הרשמית פנתה לכלל תושבי ארץ הנילוס. אלא שהפקידים הממונים על יישומה וביצועה של הגזירה הקשה, ידעו גם ידעו אל נכון למי בדיוק התכוון פרעה הרשע בדבריו ומהן תוכניותיו המדויקות. אכן, רשמית הגזירה היא על כל תושבי מצרים, אך בפועל התכוון המחוקק אך ורק לתושביה היהודיים של מצרים. בבחינת הכל שווים בפני החוק אך יש שווים יותר וישנם כאלו שלגביהם החוק משתנה באופן קבוע. בכל מדינה קיימת קבוצה מסוימת אשר ממנה דורשים, לה מעמידים קריטריונים מקשים על תפקודה ומענישים אותה ללא כל דין ומשפט, ואיתה ממצים את הדין בכל החומרה האפשרית. ידיעה שפורסמה במהלך השבוע בעיתוננו עסקה במעלליו של צלם עיתון ׳הארץ׳. לטענתה של אם חרדית מבית שמש, האיש, אלכס ליבק שמו, תקף מילולית את בתה בת הארבע וירק לעברן. מקרה התקיפה החמור אירע לפני למעלה משבועיים! המשפחה המותקפת הגישה תלונה למשטרת בית שמש אך עד כה טרם נעשה דבר בעניינן. בנוסף, שוטר לבוש מדים שהיה עד לאירוע החמור, סרב לסייע לאם ולבתה הפעוטה ופטר אותן במשפט היבש ׳הגישו תלונה בתחנת המשטרה׳. גם עמיתיו למקצוע של הצלם שצפו באירוע המביש, סרבו בתחילה לחשוף את שמו של המגדף והיורק, כדי שלא יאונה לו כל רע. מיותר לציין שהמקרה המזעזע לא עלה לתודעתו של הציבור הישראלי. התקשורת בחרה כמעט באופן גורף להתעלם מהמעשה הנפשע והחמור.
במקביל נעצר יהודי יקר, אברך תלמיד חכם ״בעוון חמור״ שהעז להעיר לנוסעת באוטובוס שהינו קו מהדרין בירושלים.
נכון לכתיבת שורות אלו, שוהה אותו תלמיד חכם במעצר בית, בתנאים קשים ומגבילים, כשהמשטרה אף הזדרזה להגיש נגדו כתב אישום חמור ללא כל פרופורציות ומידתיות ובלי כל קשר למעשה שעשה או שלא עשה.
גם כאן כביתר אירועים דומים להפליא, באה לידי ביטוי מידת האיפה ואיפה הנוהגת כלפי הציבור החרדי במדינת ישראל. כאשר על פניו החוק היבש לא מבחין בין צבעו והשתייכותו המגזרית של הנאשם. אך בפועל משום מה. תמיד יימצא ההבדל בין המקרים, ובכל פעם חובש הכיפה ושומר המצוות יופלה לרעה באופן דרסטי ומגמתי, מול זה המשתייך לכת השלטת במדינת ישראל.
כך נהגו עימנו אומות העולם בכל דור ודור מאז היותנו לעם, ועד עתה, וכך לצערנו התרגלנו להתנהלותו חסרת הצדק של הממסד הישראלי כלפי הציבור החרדי. הממסד הזה, הכולל את כל המערכת השלטונית והתקשורתית במדינה, בחר מראשיתו ליישם במגמתיות ובעקביות מדוקדקת להפליא את חזונם של הוזי הרעיון הציוני להפוך את העם הנבחר ״ככל העמים רח״ל בית ישראל״, אולם, הקב״ה שברוב רחמיו וחסדיו הגן על עמו לפני אלפי שנים בארץ מצרים, מגן עלינו ומקיים את הבטחתו ״כי לא תשכח מפי זרעו״. |