התעוררתי איתך הבוקר בתוכי כל כך מוחשית עד ש.. לרגע עברה בי המחשבה שאולי את באמת פה לידי. בחוץ השמיים מבשרים שלג, אולי. אל החלון הגן נצמדות טיפות בנסיון לספוג קצת חום אל תוכן. מנער את השינה מעלי, מנסה לתפוס את המסלול המהיר של היום. זה לא שאני ממהר לאיזשהו מקום אבל רוצה להשאיר אותך, לרגע מאחור. לא ממש, רק כדי שאוכל לעבור, את הבור הזה שנפער. חיוכך מרחף לו בתוכי והשיער הסתור על לחייך והבל נשימתך ו.. המילים בתוכי מקרטעות,נשנקות, געגוע עמוק צורב בתוכי, רעד קל פורט על מיתרי החרדה, אל חוף אגמי נקוות טיפות אחדות, מנצנצות, כמו מנסות להתחבר אל האחרות. הבטחתי לעצמי שאת תהיא בתוכי כמו שמש בחצרי שעוטפת בחיוכה את הפרחים העדינים של השקד שמלטפת בחומה את העלים המנצנצים, שמאירה את כל הרגעים בחשיכה, שלוקחת את ידי בידה, כמו הבטחה שנאמרת.. לחיות את הרגע, להתמסר לתחושה, להותיר מרווח כימעה לעוד משהו בתוכי. נצמד בהשתוקקות אל המחשבה ש בעוד רגע את חוזרת ש.. אלוהים אהובתי, אני נזכר עכשיו, זאת חרדת נטישה שכל כך מכאיבה כשאת כל כך איתי.
|