כמה פעמים התעוררתם בבוקר שלא רציתם שיגיע, ביום שחיקיתם שיעבור, בשבוע מיותר בשנה, בתקופה לא רצויה?

כמה פעמים דמיינתם מה תעשו כשתגדלו? כשתסיימו צבא? כשתשתחררו? אחרי הפסיכומטרי, אחרי הלימודים, כשתהיו בשלים, מוכנים למערכת יחסים, מוכנים לצאת מהבית, מוכנים לכבוש את העולם?

כמה פעמים דמיינתם את עצמכם בעוד שנה מעכשיו, שבוע מהיום, שעה מהרגע הנורא הזה?

כמה פעמים יצא לכם להגיד- הלוואי שהזמן יעצור, יקפא, רק שלא יחלוף לי בין האצבעות..?

כשנסיים את התואר נמצא עבודה טובה, כבר לא נחפש שקלים בארנק כי נגור בארמון, לא נחפש דילים לחופשה כי יתאפשר לנו הכי יקר, לא נחסוך במים כי יהיה בשפע. נהייה עורכי דין או רופאים או מישהו מפורסם.

אבא יזכה בלוטו, אמא תפרוש לגמלאות, שלושה נכדים יפים- ברור שיפים, האישה תהייה דוגמנית, את הבעל נכיר באירופה. נגור בבית הכי יפה, אחד בארץ ועוד אחד בחו"ל. שניים בחו"ל אחד בשביל החופשות, מגיע לילדים שלג אמיתי.

אז למה עכשיו אני גר בחור, ההורים חיים עם מינוס, והחברה האחרונה שהייתה נראית הרבה פחות ממה שאני מצפה?

ולמה עדיין יש צבא אם הבטיחו שלום? ואני נכשל במבחן אם אני מסיים בהצטיינות? למה הזמן לא זז, הימים לא עוברים, השנה לא מסתיימת? למה החודש לא נגמר, או יותר נכון אני לא גומר את החודש?

איך זה שהטיסה למזרח עולה כל כך יקר? לא חשבתי על זה. איך זה שעוד לא מצאתי את החצי השני? זאת השנה שתכננתי כבר להתחתן. איך בסוף לא סיימתי את התואר? במודעה כתוב שזה נדרש. איך לא חסכתי מספיק לעבור לגור עם שותפים? זאת הייתה אמורה להיות התקופה הכי יפה של החיים שלי.

כאלה אנחנו, חיים את העתיד, מדברים על העבר- מוותרים על ההווה. גם אם טוב וגם אם רע, תמיד יהיה טוב יותר. וגם אם רע זה לטובה כי אח"כ תבוא תקופה יפה, כשנגדל לא יהיו מלחמות, שנסיים את הלימודים נכיר את האחת או האחד.

כשלא רציתי לקום לגן אמא אמרה כשזה ייגמר יהיה טוב. כשלא קיבלתי בגרות ידעתי שאשלים. כשפרשתי מהתואר קראתי שגם תשובה לא למד- ותראו אותו. איך לא חשבתי אז? למה חיכיתי? מה עשיתי?

למה אנחנו טובים בדיעבד? אוהבים להתרפק על אז? מסתכלים באלבום ואומרים שפעם היה טוב, שאני זוכר אחרת.. אבל לא נורא עוד מעט זה שוב יהיה באופנה, בקרוב תתחיל תקופה טובה, ממש חודש הבא אני אבקש העלאה.

כדאי שנפסיק עכשיו, נתמודד היום, נסתכל לכאן- לא לשם. נגיד שהיום עושים אחרת, היום נאהב, נכיר, נצחק, נגשים.

מחר זה כבר איחור של 24 שעות לתאריך ההגשה של היום. היום אני כותב את החיים שלי, גם היום זה פרק בתוכן העניינים שלי. היום זה לא עוד יום בשבוע. היום זה זמן שלא יחזור- לעולם. גם בעתיד. וממש עוד שבריר שנייה אנחנו כבר בעבר, ומה עשיתי בעבר? אני כבר לא זוכר..

זה קשה, לא ברור, לא מובן. איך מה שאני עושה עכשיו הרבה פחות מעניין ממה שאני רוצה שיהיה, ממה שחיכיתי לו? אם רק הייתי מבין שההווה זה החיים שלי. שעכשיו זה הרגע, זה הזמן, זה היום! היום אני עושה, היום אני מוצא אותה או אותו. היום אני מתחיל לכתוב, ולא להגיד שאני צריך להתחיל. שהיום אני נרשם לחדר כושר- כי בעתיד אני לא אראה יותר טוב. שהיום אני מחפש עבודה, כי מחר מישהו ייקח לי אותה.

היום. לא מחר, לא עוד שבועיים, לא עשר שנים.

נכון, הזמן עושה את שלו עבורנו, אבל מה עם מה שאנחנו עושים עבור הזמן? מה עשיתי היום כדי להצליח היום? כדי להבין היום. כדי שבעתיד אדע להגיד איזה מזל שעשיתי ולא למה לא.

אז מה הסוד? איך אנשים שבאמת חיים את ההווה, בלי לחשוב על העתיד הם חסרי אחריות, חסרי בושה, מופרעים?

אנחנו פשוט לא מאמינים להם, לא מסוגלים להבין שמה שהם עושים זה פשוט לחיות את הרגע, ככה פשוט, בלי הרבה. פשוט לחיות את הרגע. כדאי שנתחיל גם אנחנו להאמין, כי בעתיד המוזרים האלה שכל כך אהבנו להצביע עליהם יסתכלו עלינו ולא יבינו מה אנחנו, הדפוקים האלה עשינו כל השנים האלה? איך הם פספסו את זה?

אז בלי איך, למה, אם. פשוט,    ככה.

מעכשיו מתחילים לחיות את הרגע. לפחות מנסים. כדי שלא נתעורר לעוד בוקר שלא רצינו, ליום שחיכינו שיעבור, לשבוע מיותר בשנה. לתקופה לא רצויה.

לא עוד.

לפחות עד הפעם הבאה שנבין שגם היום לא עשינו כלום עם החיים.