כולם מדברים היום על חוק גרוניס. האם כולם יודעים במה בדיוק מדובר? – ספק.
החוק האמור אינו חוק רע. הוא גם לא חוק טוב. הוא אפילו חוק לא כל כך חשוב, כיוון שאין מאחוריו שום אידיאולוגיה כזו או אחרת, וגם אינו בא לשנות מצב דברים כללי שראוי לשנותו (חוץ מאשר לגרום לשופט אשר גרוניס מעט שמחה, שהוא בהחלט ראוי לה), אבל הוא חוק איום ונורא.
כדי להבין מה נורא בחוק הזה, יש ללכת מעט לאחור בזמן. החוק הזה עוסק בשיטת המינוי של נשיא בית המשפט העליון.
מאז קום המדינה היתה מקובלת במינוי נשיא של בית המשפט העליון שיטת הסניוריטי. משמעותה של שיטה זו היא, כי כאשר נשיא מכהן פורש לגימלאות, ימונה במקומו הוותיק שבין השופטים המכהנים של בית המשפט העליון.
ההגיון שעמד מאחורי השיטה הישנה היה שכל אחד משופטי בית המשפט העליון ראוי בעצם להיות נשיא, ועל כן הוחלט שהכבוד יפול בחלקו של ותיק השופטים, וכך גם תימנע הסכנה של תחרות מעכירת אווירה בין השופטים, שרובם ירצו מן הסתם לזכות במינוי היוקרתי הזה.
שיטה זו עבדה מצויין כששים שנה, שבמהלכן זכינו לנשיאים מצויינים, ושמו של בית המשפט העליון יצא לתהילה בכל העולם החופשי. השיטה עבדה מצויין עד שבוקר סגרירי אחד התעורר שר המשפטים – פרופ' דניאל פרידמן מלילה טרוף שינה, והחליט לתקן את החוק ולשנותו כך, שלא ימונה שופט לנשיא, אם נותרו לו פחות משלוש שנות כהונה. תיקון זה ביטל למעשה את שיטת הסניוריטי. נשיא בית המשפט העליון באותה עת היה השופט אהרון ברק, שהיה ערב פרישה, והנשיאה המיועדת לפי שיטת הסנוריטי היתה השופטת דורית בייניש. שר המשפטים אשר חשש שמא התיקון שהוא מציע יתפרש כרצון לפגוע במינוי המיועד של דורית בייניש, קבע שהתיקון האמור יחול רק מן הנשיא שימונה אחריה.
מטרת התיקון היתה כנראה להרגיז את הנשיא אהרון ברק, שזו אולי מטרה חשובה ביותר בפני עצמה, אם כי לא מספיק חשובה כדי לשנות מצב דברים קיים שהוכיח את עצמו במשך שנים כל כך רבות.
דורית בייניש אשר ביום פרישתו של אהרון ברק היתה ותיקת השופטים, אמנם מונתה לתפקיד הנשיאה לפי השיטה הישנה, אך בימים אלה, כאשר היא נמצאת על סף פרישה, ואנו זכינו בינתיים לשר משפטים חדש (פרופ' יעקב נאמן), שב העניין והועלה על סדר יומה של הכנסת. שר המשפטים הנוכחי מבקש בעצם לשנות את החוק שהגה השר הקודם, עוד בטרם הספיק להיות מופעל אפילו פעם אחת.
על פי המצב החוקי שנקבע בזמנו של פרופ' דניאל פרידמן, לא ניתן למנות את השופט אשר גרוניס לנשיא במקומה של בייניש, כיוון שנותרו קצת פחות משלוש שנות כהונה עד לפרישתו לגימלאות, ועל כן היה צפוי מינוייה של השופטת מרים נאור לתפקיד הנכסף, שהיא השופטת הבאה מבחינת הוותק.
שר המשפטים נאמן העדיף את מינויו של גרוניס על פני מינוי של מרים נאור, ובכך הוכיח שהוא אולי נאמן, אך בודאי שלא נאור, ועל כן הוביל את השינוי המבטל את הפז"מ של שלוש שנים עד הפרישה, והחזיר את שיטת הסניוריטי למעמדה המקורי.
ברור כשמש שגרוניס לא הועדף על פני נאור משום שזקנו ארוך משלה, אלא אך ורק משום ששר המשפטים סבור משום מה שגרוניס יגלה אמפטיה דווקא למגזר הפוליטי ששר המשפטים משתייך אליו.
אינני בטוח כלל שגרוניס ימשיך להיות חביבו של המגזר האמור גם לאחר שימונה למשרה הרמה, אך זה עניין למאמר נפרד, ובעצם ימים יגידו.
אין לי ספק, שבית המשפט העליון ימשיך לעשות את עבודתו בדיוק באותה הדרך, עם חוק גרוניס או בלעדיו. החוק לא ישנה דבר מבחינה מהותית. כאן המקום שהקורא אשר הצליח להגיע עד כאן מבלי להרדם, יקום וישאל: אם החוק אינו חשוב ובעצם אינו משנה שום דבר מהותי במצב הקיים, על מה יצא הקצף?
התשובה לשאלה החשובה הזו הינה פשוטה לחלוטין: הקלות הבלתי נסבלת שבה מוכנה הרשות המחוקקת לשנות מצב דברים קיים, אך ורק כדי לאפשר את מינויו של השופט גרוניס לתפקיד הנשיא של בית המשפט העליון למשך תקופה קצרה של פחות משלוש שנים, היא עדות לחוסר הריסון העצמי של חברי הכנסת ושל שר המשפטים. חוקים המשתנים חדשות לבקרים, רק על מנת להתאימם לאדם מסויים שמישהו חפץ ביקרו, מבזים את הכנסת, את הממשלה שהשר הוא מחשובי שריה ואת שלטון החוק כולו.
חוק גרוניס לא ישפר שום דבר מהותי מבחינת תפקודו של בית המשפט העליון, וגם לא יקלקל דבר. הוא סתם ערימה של חומר אפור וחסר חשיבות, ויזכר בעתיד אך ורק כחוק שמהווה הוכחה מצויינת לכישורי התחמנות הפוליטית המעולה של יוזמיו, ולבוז שהם רוחשים כלפי שלטון החוק והמנהל התקין.
עודד אל-יגון
|
