היום בחוג בסקטים פגשתי חברה טובה עם תינוק בן 11 חודש . התינוק הכי מצחיקול, מצחיק ומתגלגל ומגלגל מצחוק שפגשתי. המפגשים שלנו הם פרופר התגלגלויות מצחוק של שנינו הוא לא מצליח לאכול לידי מרוב צחוק , והמילה היחידה שהוא אומר עדין זה אבא הכל אבא .... מנהל שיחות שלמות תוך כדי צחוק על אבא , גם אמא כשאימא קמה והלכה רגע לדבר והוא קלט בטווח העין, תוך שנייה התחיל לבכות אבאאא, (למרות שלא הסתכל עליה שישבה לידי והיה מרוכז בי ובמה שקורה מסביב) ותוך שנייה שהסבתי את תשומת ליבו לרגע , והוא התחיל שוב לצחוק איתי . כל החיים זה ככה , הרפלקס הראשוני שלנו בכל מצב זה אבא או אמא ... והחיים בתנועה... .ומורכבות או פשטות החיים ומורכבויות של מערכות יחסים, ומצבים טובים , ופחות , זה לא העיקר זו המציאות שנוצרה שלמעשה יצרנו בתוך מציאות קיימת .
ואחרי המפגש המדהים עם התינוק ראיתי בת של חברה אחרת בחוג יושבת על הספסל עם פרצוף תופס שפתיים ,קצת זועף, פרצוף של רגע לפני שאני נשבר, ירדתי על ברכי ושאלתי אם קיבלה מכה ?, היא אמרה "לא" ונשכה שפתיים , ושאלתי אז מה קרה ? היא פרצה בבכי ואמרה "אני מתגעגעת לאבא שלי" חיבקתי אותה ונתתי לה לבכות , (אבא שיצר מציאות עצובה לילדיו כי חיפש מציאות של אשליה, והיום משלם את חובו והילדים נכנסו למציאות לא קלה – פשוט בלעדיו, והוא אבא נפלא ברמות על בתור אבא אבל יצר מציאות והשפיע במעגלים הקרובים...) . כמובן שחברה אחרת מהחוג ילדה מקסימה ורגישה ישר שאלה "מה קרה?" ועוד "מתי יחזור?" ויצרה ונוצר סימפוזיון , כל החברות הגיעו וכבר כולן פתאום ידעו- שהיא בוכה כי היא מתגעגעת לאבא שלה וכל אחת הביאה דוגמא מעצמה : "שאבא שלי נוסע כל חודש לשבועיים לארה"ב אני תמיד בוכה ומתגעגעת אליו למרות שאני יודעת מתי הוא חוזר " ואחת הוסיפה "כן גם אני מתגעגעת כי אני לא רואה אותו תמיד "ואז הגיעה ירין עם פרצוף של: לא אכפת לי ומאד אכפת לי, על שלא הסתכלתי עליה וחיבקתי את חברתה, החברות אמרו לה "ירין נכון שאת גם מתגעגעת לפעמים לאבא שלך? כי אבא שלך מת" ירין הסתכלה על כולן ואמרה "לא לפעמים! תמיד! וכל יום !" וחברה שאלה " אבל איך את יכולה להתגעגע למישהו שאת לא מכירה או זוכרת הרי היית תינוקת איך אפשר לזכור מגיל כזה ?" וירין הסתכלה ואמרה במין עוצמה שמאד ברורה לה : "אני זוכרת הכל גם עם אני לא זוכרת אני כן זוכרת כי זה אבא שלי הכל נמצא אצלי פה בראש "והמשיכה לנסוע .... כולן שתקו .
בדרך הביתה ירין אמרה "אמא אני מבינה מה **** מרגישה , אבל אבא שלה יחזור ושלי לא! היא צריכה לשמוח שאבא שלה יכול לחזור אני לא יכולה ..."
כולנו היינו ילדים עם הורים בלי הורים ,חלקנו הורים לילדים וילדים להורים ,וחלקנו עדין לא הורים או כבר אין הורים ...... הגעגוע מתחיל בלידה. בחוסר אונים מוחלט וביטחון בפנים המחייכות ואוהבות שמביטות בנו מטפלות בנו מלמדות מחזקות משרות ביטחון - איזה כיף זה היה..... זיכרון ידוע מושרש בנשמה הכי מעצב שקיים - בילדות - ההורים אבא ואימא .
וכל זה למעשה התחיל אתמול בערב:
"אני רוצה את אבא, אני מתגעגעת לאבא, אמא אני רוצה את אבא...." בכתה אתמול ירין לפני השינה. "אבא ,אבא אבאאא" קראה בקול בוכה קורע מסתכלת עלי חסרת מילים מבקשת אור בקצה המנהרה שאליה נכנסה מגיל שנה וחצי .
"ילדים לא זוכרים..." "מצב נתון..." "מתרגלים מהר.." "שוכחים..." ככה אמרו לי לפני 5 שנים כעידוד... אבל שכחו עם מי הם מדברים ועל מי הם מדברים
לפני כשנה סוף סוף נפרץ הסכר שבה של ירין , והיא נתנה מקום לכאב לכעס לגעגוע אז כתבתי : " וילדה בת 5.5 אמרה לי בקול נחוש עם מבט רציני וחד משמעי "אמא יש לי כסף משלי והחלטתי לקנות בלונים ולנפח אותם לבד ואת תעזרי לי לתלות אותם ולקשט את הבית למסיבת אזכרה לאבא ואני יודעת איפה לשים את הבלונים פה בפינת האוכל כי פה כולם יתפללו כמו שנה שעברה והשנה אני יושבת איתם ולא הולכת עם כל הילדים לחדר כי זה הבית שלי והאזכרה מסיבה לאבא שלי ואני רוצה לשמוע כל מה שהם יתפללו ויגידו וגם בסלון איפה שאין מנורה כמו ביום ההולדת שלי ואפשר במטבח ובחדר מחשב שם ושם..." וממש הפיקה הפקה המפיקה הקטנה שלי ועוד הוסיפה בהחלטיות שוב "השנה אני הולכת לקבר של אבא שלי כי הייתי שם רק פעם אחת וזה אבא שלי ואני רוצה להיות בקבר באזכרה כדי לזכור אותו ואני הכי חשוב שאני אלך - כי זה אבא שלי!!!! " (ב 9 באב שהלכתי להדליק נר לשלומי כי חמי ביקש ממני והייתי עם ירין וחברה שלה אז נסענו והיא שאלה המון שאלות והשקתה את כל הצמחים, עזרה לי לגזום כי היה שם בלגן סבוך ) , וחייכתי לעצמי כי "קבר" זה "קבר= רקב" עבורי, ושלומי לא שייך לשם הרי : הגוף= חומר והנשמה =חופש ואני מהנשמה נושמת ונעזרת בגוף
וכל התהליך של השיחה הזאת יצא אחרי 4 ימים שהסכר של הרגש שלה נפרץ- לאחר 3 שנים שהיא סגרה או שנסגר לה הסכר של הרגש לאבא שלה ,ושלושה ימים חזקים ביותר עברו על הגוזלית הקטנה , 3 ימי אבל בכי געגוע -סוף סוף קראה לו אבא ולא אבל'ה אמרה בקול שהיא מתגעגעת בכתה לו ואליו "אמא כבר שכחתי את הקול של אבא אני רוצה לשמוע אותו שוב כדי שלא אשכח אני חייבת לשמוע אותו " אז אמרתי לה " את רוצה לראות קלטות או לשמוע שירים שלו?" והיא אמרה "לא אמא תביני לראות ולשמוע אותו בקלטות אני תמיד יכולה אבל אני רוצה לשמוע אותו באמת" ושאלתי אותה " ומה את חושבת- שאפשר באמת ?" והיא ענתה : " לא, אני יודעת שלא, אבל אני עדיין רוצה לשמוע אותו באמת , כדי שאני לא אשכח את הקול שלו" נו מה אגיד ומה אומר חוץ מאשר בכיתי איתה והייתי בעבורה, ושמחתי ששחררה את הסכר לעצמה, ושמחתי שגם לי השתחרר עוד סכר קטן שחסם גם בי ערוץ בלב.והיה עוד קטע ביום הרביעי שהתחבקנו לפני השינה היא אמרה לי : "אמא זה מאד מוזר שגם היום וגם קצת אתמול לא הייתי כל כך עצובה וזה מאד מוזר כי אני אוהבת את אבא ומתגעגעת אליו אבל לא בכיתי ואפילו שמחתי וצחקתי והיה לי כיף אני ממש לא מבינה את זה אמא זה מה זה מוזר לי... " חיוך ענק התפשט על פניי חיבקתי את אוצרי והסברתי לה על : הזמן לכל זמן ושאין זמן לזמן , אנחנו צריכים ללכת עם מה שאנחנו מרגישים, אפשר ליהנות, לצחוק, להיות שמח וזה כיף ונפלא וכמו שפתאום מאד מתגעגעים או עצובים כי נזכרים ובוכים וזה חשוב וטוב , כי צריכים לתת מקום להכל, סיפרתי לה שקורה לי לפעמים שאני נזכרת באבא ברגעים מצחיקים, או רגעים של שטויות והשתטויות ולפעמים איזה שיר שאהבנו ואפילו ריקוד שהקרצנו או התענגנו, ולזה אני קוראת געגוע מצחיק או מתוק שגורם לי לחייך עוד יותר ויש געגוע גם עצוב וגם לו אני נותנת מקום ..." ויום אחרי שאלה בתמימות של ילדה מדהימה "אמא מה הגודל של הלב?" אז הראיתי לה את האגרוף והראיתי לה בדיוק איפה הלב ואז שאלה " אמא אם יפתחו לי את הלב אז אוכל לראות את אבא כי הרי הוא איתי תמיד בלב ובטח הוא עכשיו כזה קטן כי הוא בלב " וצחקה מעצמה על מחשבה טהורה. זה היה לפני שנה , ובחנוכה הזה עלה לי בראש: "שכל זה קרה, התחיל בנר ראשון של חנוכה = חנוקה , אחרי המסיבה בכיתה ונר שמיני של חנוכה סוגר או פותח למעשה - עוד מקום לדרך חדשה....."
ומורכבות או פשטות החיים , ומורכבויות של מערכות יחסים ומצבים טובים ופחות ,זה לא העיקר זו המציאות שנוצרה שלמעשה יצרנו בתוך מציאות קיימת , ליצור ולייצר לי ולילדתי מציאות של ביטחון ואהבה בלי מלחמה פשוט באהבה.
ומה את, אתה ,עושים עבור ילדכם ילדתכם? איזה מציאות (לא איזה אידיאל ) אתם רוצים לכם כהורים ? ולילדכם כילדים? מה ניתן לעשות במציאות העכשוית כדי לשנות אותה ? אתם מרגישים באיזה סינדרום שחוזר על עצמו בדרך אחרת ?
ילדים לא שוכחים לא מתרגלים (בונים חומות הגנות מסכות כן - לומדים מהר כמונו) ילדים מבינים מקבלים ולא מקבלים ( חיים את המציאות אבל מי קורא מחשבות בלילות ובימים)
כמה אנחנו עוברים בחיינו כדי להכיר את עצמנו? כמה אנחנו מכירים את עצמנו דרך ילדנו כל פעם מחדש ?
באהבה @אורלין
|
