כמובן שלא ממש. לא פיזית, ודאי שלא! אולי רק תוך כדי דילוגים. אבל אחורה כן כי אני ממש רוצה לפרסם דברים שכתבתי פעם. מישהו לא יודע שאני אמא? והרי ב"עבודה" של ביירון קייטי (ע"ע פוסטים ראשונים) למדתי את תרומת הכתיבה לנפש. האם קראתם על המחקר שמוכיח את זה "כתיבה על רגשות מקלה על מצבים נפשיים קשים"? מובן שמועילה יותר הכתיבה ביד - יש משהו בחיבור של הראש ליד שעושה את ההבדל, כמו שרק גרפולוגים ידעו להסביר. והרי שכתב היד שלי כבר פרוש על גבי עשרות דפים שניכתבו מאז נולד לי בני הבוגר, בן ה-7. אז היום אני משתפת אתכם בדף הזה: "היום פיצי בן שנה. שבת. עשינו ארבע עוגות שוקולד שיחברו לעוגה אחת. והחלטנו שעכשיו נתחיל לכתוב זכרונות מהשנה האחרונה. תינוק אחד ושנה של זכרונות לכתוב אודותיו. תמיד אומרים לנו שהתקופה הראשונה נשכחת מהר מאוד, אכן צריך לחשוב חזק כדי להיזכר". אבא שלו כותב: "...ואם כבר דברים ראשונים - שלשום, בעיצומה של פגישה רבת משתתפים כלשהיא, פיצי גילה את נפלאות החיטוט באף! כאשר אלסנדרו פיורנטינו הביט משתומם בילד, המעלים אצבע בנחיר הימני, הוא לא ידע את נפשו ומייד הפנה את תשומת-לב הסמכות ההורית לענין. התרגשתי. שמחתי. שאגתי ועודדתי בכל ליבי את בני הגאון שגילה לבד, מבלי שאף אחד צריך היה ללמדו, את אחד מגורמי הסיפוק וההנאה הנפלאים שמספק לנו גופנו."
איך העבודה של ביירון קייטי עדין קשורה לכאן? ואיך הרפואה הסינית? אה! זה מחזיר אותי כמה שנים קדימה ויובהר בפוסטים הבאים. אמממ...יש משהו נעים בהליכה הזו לאחור. מרגישים? |