מקרים רבים ממתין הלקוח זמן רב עד אשר הוא אוזר עוז להגיש תביעה כנגד הבנקאי שלו, המזרים לו אשראי במשך השנים. לעיתים חולפות יותר משבע שנים ועל כן נוצר לכאורה מחסום של החוק. שונה הדבר כאשר הבנק הוא התובע את הלקוח והאחרון מתגונן בטענת קיזוז או באמצעות הגשת תביעה שכנגד (באענה של התניית שירות בשירות למשל). במקרה זה חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, לפיו לא תשמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות.

לאחרונה חלה בפסיקה התפתחות רבה בסוגיית ההתיישנות, ככל שהדבר נוגע לטענות בדבר התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי. נראה כי חובות האמון שחב הבנק ללקוח, ויחסי התלות של הלקוח בבנק, הניצבים ביסוד הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), הם הביאו לשינוי בתחום זה.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע לאמור:

"היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע תתחיל תקיפת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע."

הגיוני של סעיף זה מובהר על-ידי בית0המשפט העליון (כב' השופט מצא) בעניין מידל-איסט אינווסטורס בכך, שכל הטעמים המצויים בבסיס ההתיישנות, שהם טובים ונכוחים ביחס לכל התובענות כולן, אינם טובים ואינם נכוחים ביחס לתובענות שעילתם תרמית. כללי ההתיישנות לא נועדו להגן על הרמאי וליתן לו אפשרות לחסות בצל ההתיישנות, ואף לציבור אין עניין להחיל את הגנת ההתיישנות ביחס לרמאים.

עניינו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות בתרמית על רקע של הטעיה זדונית להתקשר בחוזה, שהינו ככל הנראה הסוג השכיח ביותר של תרמית שהדין נדרש לו. אולם, בית-המשפט קבע בעניין מידל-איסט אינווסטורס הנ"ל, כי תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וסעיף זה משתרע על כלל עילות התרמית וההונאה, יהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי, או אחר.

בהתאם לכך נקבע בעניין א.ק.י. כי המונח "תרמית" ו"הונאה" לצורך סעיף 7 לחוק ההתיישנות אינו מתייחס רק לתרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין - אלא גם לאי-גילוי נאות של עובדות אשר חובות האמון מחייבות את הבנק לגלותן ללקוח.

זאת ועוד, סעיף 15 לחוק הבנקאות (ישרות ללקוח), התשמ"א-1981 קובע כי דין נזק שנגרם לאדם על-ידי עבירה על הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על-פי פקודת הנזיקין. כתוצאה מהוראות סעיף 15 הנ"ל טענו לקוחות כי תביעתם מכוח עילה של התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, המהווה עוולה מכוח סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, היא תובענה נזיקית. מכיוון שכך חל בהקשר זה, לטענתם, סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הקובע כי לעניין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

1) מקום שעילת התובענה הוא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל: היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל".

בעקבות הוראה זו נטען כי מעשה הנזיקין בגין פתיחת התוכנית לא הסתיים עם פתיחתה של התוכנית אלא נמשך לכל אורך קיום התוכנית עד לפדיונה.

לאחר שטענה זו נדחתה במשך שנים, קבע בית-המשפט כי תיתכנה נסיבות שבהן תוגדר העוולה של התניית שירות בשירות כעוולה מתמשכת, כך שהתגבשותה הסופית של העילה תוויצר ביום פדיון תוכנית החיסכון. זאת כאשר מתקיימים באותו מקרה נסיבות מעין אלו ששררו בעניין אי.וו.טי.אר. בו קבע כב' השופט ד"ר ביין:


" אני סבור שניתן לומר לפחות בשלב זה שהאיום בהפסקת האשראי לא היה מעוגן בנקודת זמן אחת, אלא הלך והתמשך... אם יש באיום זה משום כפיה, הרי שהיא הלכה ונתמשכה כל עוד נזקקו התובעות לאשראי. הרעיון שכפיה עשויה להיות בעלת אופי מתמשך, מוצא לו ביטוי בסעיף 20 סיפא לחוק החוזים. פניה לערכאות בנסיבות לא היתה לכאורה מעשית...ניתן לומר אפוא שהעילה המבוססת על כפיה, נולדה רק לאחר שפסקה הכפיה. לפיכך אין בשלב זה למחוק עילה זו מפאת התיישנות."

בעניין א.ק.י הנ"ל קיבל בית המשפט קמא (כב' השופט צ' גורפינקל) את טענת ההתיישנות וקבע כי גם אפ פתיחת התוכניות נגועה במרמה, גובשה עילת התביעה ביום פתיחת התוכניות, ואין המדובר בנזק מתמשך, שכן התוכניות נפתחו באמצעות אקט חד-פעמי ולא בתשלומים לשיעורין.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בעניין זה ברוב דעות, ודחה את טענת ההתיישנות, לאור הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מבלי לדון בשאלת תחולתו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין.

בעניין בוני התיכון קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' טימור) כי יום הולדת העילה הוא יום אילוץ הלקוח לפתוח תוכנית חיסכון. התביעה איננה על יתרת החשבון אלא על עצם פתיחתו. על כן נדחתה התובענה מכוח התיישנות לגבי תוכניות חיסכון שנפתחו למעלה משבע שנים לפני הגשת התובענה.

אך, בבית המשפט העליון התחולל מהפך בעניין זה ונקבע כי מדובר בעילה נמשכת, וכי מירוץ  ההתיישנות אינו מתחיל בעת פתיחת התוכנית ואף לא בעת פדיונה- אלא רק בעת ש"פסקו התנאים שהעניקו לבנק את הכוח הכלכלי העדיף", דהיינו, בעת שחדלו יחסי התלות בין הלקוח לבנק.

בית המשפט העליון בעניין בוני התיכון הבהיר בהקשר זה כדלקמן:

"הרקע להתניית שירות הוא הכוח הכלכלי העדיף המופעל ע"י הבנק כלפי הלקוח. כוח עדיף זה ביקש המחוקק ע"י הטלת איסור על התניית שירות בשירות (א' וינרוט וב' אדלשטיין "התניית שירות בשירות ע"י תאגיד בנקאי", ע"א 4644/91 משה כובשי חב' תובלה ותעבורה בע"מ בנק הפועלים פ"ד מט (1) 617.

הלחץ המופעל ע"י הבנק אינו עולה כדי כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) אלא די בלחץ "עדין" בהרבה....

עם זאת, באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה:

המתקשר, עליו נכפה החוזה, רשאי לבטלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה (סעיף 20 לחוק החוזים). מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה.

במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תוכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל.
בנסיבות המקרה הנדון, הטענה היא כי הבנק אילץ את החברה להמשיך ולהחזיק בתוכניות החיסכון גם לאחר פתיחתן, ולכן, מירוץ ההתיישנות החל רק במועד בו נפסקה התניית השירות בשירות אחר, דהיינו, פסקו התנאים שהעניקו לבנק את הכוח הכלכלי העדיף.

חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא בסעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין.

האחד, תם- זהו הלקוח שהאמין לייעוץ אשר יצא מפורשות מפי פקיד הבנק לפיו כדאי לו לפתוח תוכנית חיסכון מכספי הלוואה שיעמיד לו הבנק. במקרה זה בפנינו הטעיה פשוטה שנעשתה באמצעות מעשה פוזיטיבי של הבנק, וממילא חלה הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כפשוטה.

השני, שאינו יודע לשאול- זהו הלקוח אשר לא הוטעה באופן פוזיטיבי ביחס לכדאיותה כביכול של פתיחת תוכנית חיסכון מכספי אשראי בנקאי. הוא לא שאל והבנק לא ענה. אך הבנק ראה אותו טועה ולא זו בלבד שלא להעיר לו למען יתקן את הטעות, אלא אף התנה שירות בשירות. במקרה זה נראה כי לאור הלכת א.ק.י חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות לאור חובות האמון המיוחדות המוטלות על הבנק.

השלישי, חכם- זהו הלקוח המתוחכם, בין מכוח חכמתו הוא ובין מכוח חכמתם של הגורמים שבהם הוא רגיל להתייעץ. לקוח זה מודע לחוסר הכדאיות של פתיחת תוכניות חיסכון מכספי אשראי בנקאי, ולגביו לא חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות. עם זאת, רווח והצלה כנגד טענת ההתיישנות של הבנק עשויה לעמוד ללקוח זה ממקום אחר, הלא היא הוראת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, בשילוב עם חובות האמון המוטלות על הבנק, ולאור פסה"ד בעניין בוני התיכון.

בהתאם לפסיקה שניתנה בעניין בוני התיכון יוכל להתגונן מפני טענת ההתיישנות המועלית ע"י הבנק גם הלקוח המתוחכם, המודע היטב לחוסר הכדאיות הכלכלית שבפתיחת תוכנית חיסכון מכספי אשראי בנקאי, ואינו יכול לחסות תחת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. בידי הלקוח נפתח פתח לטעון כי מדובר בעוולה נמשכת מצד הבנק המסתיימת רק במועד שבו חדלה התלות שלו בבנק.
טענה זו תתקבל אם יתברר כי אל אף שפתיחת תוכנית חיסכון נעשתה באקט חד פעמי ולא בסדרת מעשים נמשכים הוא היה מנוע, מבחינה כלכלית, מלעמוד על זכויותיו, כל עוד היה תלוי בבנק.