טיולי האתגר של צעירים שמחפשים את המקומות המסוכנים ביותר בעולם הפכו לשגרה. גם קפיצות באנג'י לא מפחידות כבר את הצעירים למרות שראינו לפני ימים מספר בטלוויזיה שהחבל הבטוח ביותר בעולם יכול להיקרע. גם ספינות השעשועים הענקיות הבנויות לתלפיות ובטוחות "באופן מוחלט" על ידי המילה האחרונה של האלקטרוניקה של המאה ה-21 יכולות להיפגע. למרות שספינת השעשועים "קוסטה קונקורדה" שסווגה על ידי בוניה ככזו שאינה יכולה להתהפך - היא התהפכה אתמול מול חוף איטלקי ויש הרוגים, פצועים ונעדרים.

המסקנה שלי מאירועים אלה היא שהקדמה מביאה לאדם ברכה רבה אך גם סכנות "חדישות". הנה, בונים ספינות ב-400 מיליון יורו ומבטיחים שאין כל אפשרות שהיא תתהפך והיא מתהפכת. ומה לעשות שאני נודניק והאירוע הזה מזכיר לי מיד מה אמרו שלשה אנשים חכמים בעבר בנושא.

הראשון הוא בלז פסקל, פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי שחי במאה ה-17. וכך הוא אמר: כל האומללות של בני האדם באה מדבר אחד ויחיד - חוסר יכולתם לשבת בשקט בביתם.

השני הוא פיליפ לארקין משורר אנגלי שחי בתחילת המאה הקודמת וכך הוא אמר: אף פעם לא הייתי באמריקה או למעשה בכל מקום אחר בעולם. אין לי התנגדות לנסוע לסין אילו יכולתי לחזור הביתה באותו היום.

והשלישי הוא סר אדוארד קוק, משפטן, תובע ושופט אנגלי מן המאה ה-16 לו מייחסים מושגים משפטיים כגון "זכות השתיקה" ו- "ביתו של אדם הוא מבצרו" במובן שהמקום היחיד שאין אדם יכול להיפגע הוא ביתו. ולזה בדיוק התכוונו גם שני החכמים האחרים.

אם לא ייצא אדם מביתו הוא לא ייפגע אך עלול למות משעמום. ואם ייצא הוא עלול למות אפילו בשייט תענוגות. כי החיים עצמם הם דבר מסוכן. עובדה, לא יוצאים מהם בחיים.