הלכתי לעבר החוף בין עצי קוקוס  .השביל הפראי עקץ את כפות רגלי .הכחול התחבא מעבר לדיונה.הטוב הוא תמיד מעבר .השמש והים עלו וירדו במעלות החום.נייר כסף  שעטף  בעברו  סיגריות רפרף על שיח יבש   .בתוך המים הרדודים קרסה סירת דייג ששבה בחודש התשיעי מלילה מפרך .צעירים שחומי עור,כמעט עירומים,סבבו אותה כמיילדים המחכים לפתיחה נכונה.חבל מתוח חילק  את היקום כמחוג תקוע ברבע לשלוש .  500 מטרים מול הספינה ,על החוף ,סבב מוט עץ גדול וקורות יצאו ממנו כענפים ,נעים , נדחפים בעוצם ידם  של  עבדים  מצויירים .צעד ועוד צעד ,יד ועוד יד, פצע נפער וחדש הפציע בשפה מלוחה.   המוט חג  והחבל  מושך את הספינה והיא שטה כעת ביבשה.נסרחים אחריה אצות ירוקות עם טיפות שקופות של ים וזיעה . הדגים שעל הספינה הציצו בעיניים פעורות על השמיים הכחולים הנקיים ממים.הלב שפעם  קודם במאמץ סיגל  התאים את קצבו ,נענה  להזמנת השמש ,לגלים הלאים ,לשחפים ששום מחשבה עצמאית לא שינתה את היותם ביקום ,בדיוק משעמם אך רצוי,כפי שהיו ויהיו מאז ולעולם. 

 הכלב הביט בי בעיניים חכמות ,מלאות רוך ,ביושבי על המעקה  המקולף, של המזח . הוא הרים את כף רגלו בחן והניחה על ברכי.הוא מזהה אותך כמי שיש לו אוכל,אמר לי הנהג,אל תתרגש.השמש נטתה אל מוצא הנהר הרחב והגיגית האפורה הדליקה מנוע ומאות נורות צבעוניות. על הסיפון למעלה פרצו בתנועה  - תווי מוסיקה מחצוצרות ולהקת רקדנים .מאות הנוסעים נהרו דרך גשר צר אל שלשת סיפוניו של חלום בן שעה .הם ישבו על כסאות פלסטיק מוכנים ודרוכים.ריח חלודה היתמר באוויר מעורב בתחושה דקה של סכנה .הספינה התרחקה לאופק וקול צרוד של הרמקולים הלך ודעך אחריה כשובל של כלה אחרי החופה.הרקדניות הבהבו ככוכבים,משתחוות לארץ ומתפללות  לשמים.במעגן הצטופפו  המשאיות,הטנדרים,האופנועים והאוטובוסים ולא היה ביניהם מרווח של כלום לתמרן, ושום שביל  פתוח לנהגים, למלטם  מחוסר השקט שטבע בהם הרגל העבודה .לקול צפירת ניצחון של החיים בהימשכם, ירדו תיירי השעשוע מהאנייה צוחקים כילדים שסיימו עוד יום לימודים.  מנועי הרכבים  נהמו  ובתוך דקות הקיא המעגן את מעיו כדי להתכונן למנה הבאה.

"ראית את השוטרים המנמנמים"?שאל הנהג.הוא הצביע אל התלוליות בכביש.על פסי ההרעדה המכריחים את הזמן להאט.בביצה גדולה פרחו חבצלות  צהובות.פרה שחררה את גלליה .לילי'ס! הצביע הנהג בגאווה. הציפורים עפו  בתלת מימד. ברכב היו שנים עשר מקומיים  שלא פסקו לשיר .אישה  הקיאה מהטילטולים,התינוק בידה ינק וישן לסירוגין.היא עטפה את מררתה בנייר עיתון והשליכה אותו החוצה.בעלה פלט אנחת געגועים ומיד ענה לו  קול שירה דק ,  והרכב כולו התלקח בשירה  שצברה אנרגייה  הנושבת במגדלי התקווה.פניהם היו רכים כתינוקות שהחיים מבטיחים להם הכול  בתנאי שלא יצפו  לכלום.הזמן  עופף בשעונם הזול כנשמה  מתגלגלת.

אין לי לוח זמנים.אין לי יומן. שיעברו הימים ,שיגיעו החגים ושיצאו עם שלושה כוכבים.שיצעקו  העיתונים כי בהלתם  לא תשרוד את היום .שידלקו בחלונות האורות  ויצהיבו באושר משפחתי  . עמודי חשמל  התעקמו על פי התיאוריה . הבחורה שפתרה תשבץ כירסמה את העיפרון בשפתיים לא נושקו.הקצין מנמנם.חינמון מושלך לארץ.הקרונות נעצרים באנחת רווחה.אני צועד בחוסר חשק.אתה בחדר מספר 3.עד שהתוכנה תעלה אני לוחץ על כפתור. הקפה מטפטף בשטף לא סדיר לכוס נייר.סוכרזית.קצת חלב.האנשים  לידי  טרודים בעצמם.מקצתם שמח בבחרותו.אחדים פורקים צידה המכילה קציצות דגים לצהריים. אני מביט בתמונות .יש בהם גשם .אוטובוס מגיע לתחנה.המגבים  רוקדים על החלון הפנורמי.הנוסעים ממהרים,מכונסים במעילים.בחדריהם  .שום דבר לא מתחבר .הפאזל גדול מדי והחתיכות משתנות תוך כדי הניסיון למצוא את השלם.אני מוציא את הטינופת שלי על זה המסייע לי טכנית.הוא מקיש על המקלדת כאילו היה פסנתרן .הוא מבקש להתחבב עלי ומספר לי על ילדיו החולים בשפעת.הוא מוחט את אפו וערימה של טישו מועפת מדי פעם לפח.לפניו צלוחית עם עוגיות.הוא נוגס בעדינות.כולו  פיצפון מדי ועדין .

קרעי החיים שאני מסדר להם היגיון לא נתפרים .לי אין בעיה.אבל הם רוצים פשר וקשר.  לדעתם מוכרחה להיות סיבה לסתמיות של האירועים. .מי סידר אותם,רציתי לשאול,אלוהים? לא טרחתי. בין פרקי חיי שלי לא מצאתי חוט של בחירה מודעת שלא נקרע ונטווה בצבע חדש ,ביד נעלמת. 

בשקיעה הופיעו בני המקום לנשום את העולם המסתובב  כחישוק של אש ומים.פניהם נגהו מעצם השתיכותם לקיים. המשפחה  שאצלה שכרתי חדר לא מצאה מנוחה אלא במנוחה.הלילה ירד במשק עטלפי. נרגעתי. 

יצאתי החוצה בסוף היום.גשם זלעפות.מרזבים מייללים.מדרכות קוצפות  . שלוליות מתנפצות.הישרתי את מבטי למטר המלוכסן.טיפות חדרו לעיניי  .העולם התמלא כאווקווריום .אני הייתי בתוכו .