כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    bonbonyetta
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    לפרוץ מעגל סגור

    59 תגובות   יום שני, 16/1/12, 22:51

    ''

    לפרוץ מעגל סגור 

     

    אתם מכירים את זה, שיש דברים והליכים בחיים שהם כמו "הביצה והתרנגולת"? שאי אפשר לדעת מה קדם למה, שלא בדיוק יודעים איך יוצאים ממעגל סגור כזה? ואיך בכלל נכנסנו אליו?

    כמו בכל דבר שקיים זמן רב, שחדלים לראותו מרוב שהוא שם, שמים לב רק בראייה רחבה יותר, לרוב פתאום בשל משהו שאמרו לך מאה פעמים קודם, אבל משום בפעם הזו נפל לך האסימון. ומדובר למעשה על דברים בכל תחומי החיים.

     

    למשל:

    •  
    • ''כשמסתיימת אהבה גדולה לא קל לנו לצאת ממעגל של הרגלים, ציפיות, ודפוסי חשיבה שהיו קיימים, עובר די הרבה זמן עד שאנו בכלל מזהים את המעגל הסגור אליו נכנסנו.
    •  
    • ''כשאתה נותן אמון מלא במישהו והוא תוקע לך סכין בגב.
    •  
    • ''כשנפטר בעל חיים אהוב שגר אתנו תקופת חיים, כמה פעמים שמעתם: "בחיים לא אקח עוד כלב/כלב אחר"? (מה זה אם לא אי רצון להיכנס שוב למעגל שסופו שוב אובדן, וצער, כשבעצם זה אתה הרי מכניס את עצמך למעגל סגור אחר, כשאתה מונע מעצמך הנאה ואהבה)

     

    הפעם האירה את עיני חברה, אישה שיש לי המון סימפטיה אליה שאמרה לי משהו כמו: "אבל בלי תיאורים ותמונות קשות, אני לא יכולה עם זה", "אוי למה הראית לי את זה?", "אל תראי לי דברים כאלה" וכדומה... כמה פעמים אנחנו שומעים דברים כאלה?

     

    האמת שאני די רגילה ומבינה תגובות מסוג זה. גם אני הגבתי בדומה, והייתי במקום הזה. אך הפעם הזו, לשם שינוי - תגובת החברה גרמה לי "לזקוף אוזניים", כאילו "גיליתי את אמריקה", ואמרתי לעצמי שזה לא לעניין, כי זה בדיוק ממשיך הליך אחר, נוסף של מעגל סגור. ''

     

    לא כועסת - חלילה, אין מה, כאמור חייתי וכאבתי זאת. מצד שני, אם כך אנשים מרגישים ומגיבים, איך רוצים לפתור את הבעיות עליהן מדובר? לשנות את המצבים הללו? לעזור שלא יקרו יותר?

     

    דברים נוראים, לא ראויים, לכלוך - מטבעם להתגבר ולהתעצם ככל ש"קוברים" אותם עמוק, או מנסים להתעלם מהם.

     

    במקרה זה מדובר בפעילות למען בעלי חיים, כלומר, מעבר ל"פוצי קוצי" או העברה טכנית הלאה של בקשות אימוץ ומציאת בתים חמים. פעילות של פניות לרשויות ואישי ציבור, השתתפות ותכנון אירועים, ואלף ואחת דברים אחרים. בכל פעולה ורצון לעזרה יש צורך הרי אם רוצים להיות בעניינים גם להתמודד עם תיאורים, מידע, ותמונות של מקרים לא קלים, הרי אי אפשר ללא זה.

     

    איך תעזור שדברים לא יקרו שנית אם אינך יודע בדיוק מה הם ואיך הם קרו?  אפשר להגיע להפגנה, או להגיב לעיתונות, ולאישי ציבור כשאינך יודע את הפרטים המדויקים והשלכות המקרה בשלו אתה פונה?

    '' 

    מעבר לאלה, עקרונית, הרי באופן כללי הרצון שלא להתמודד עם מידע ותמונות קשים גורם שוב לדברים להיות במעגל סגור ללא מוצא, כי כשאתה דוחה דברים אלה ממך, באופן טבעי גם אינך פועל למניעתם. אך איך ישתנו?

     

    מי יעזור לבעלי החיים מלבד האוהבים אותם ושאכפת להם מהם? אם גם אלה יגיבו כך, איך אפשר לצאת מהמעגל הסגור הזה של האלימות כלפי בעלי החיים?

     

    שלא תהיינה אשליות, לא הרבה אנשים מוכנים לפעול ולהתמודד גם עם הדברים הפחות נעימים והמראות והמידע הקשה,  העמותות על בסיס התנדבותי זקוקות נואשות לפעילים ומתנדבים, זה רחוק מלהספיק.

     

    לפני שנים רבות בתחילת פעילותי הגבתי בדומה, ואין לי ספק בקושי. הכרחתי את עצמי לא לראות כי המראות הקשים ניטרלו אותי באיזה מקום, הגבתי קשה מדי, מה שקרה שאח"כ זה לא נתן לי מנוח, כי עקב חוסר המידע הדרוש לא עשיתי בעניינו דבר.

    אז בהמשך אילצתי את עצמי לקרוא ולראות, כי כדי לעזור צריך ללמוד להתמודד עם הדברים.

    החלטתי שאם לא אישן כמה לילות עדיף שכבר אעשה משהו מאשר לא אישן בשל ייסורי מצפון שאינני עושה דבר.

    הגיוני לא? לפחות אעשה מה שיכולתי בין אם עזרתי ספציפית למשהו או לא.

    '' 

    אני זוכרת שאחרי כל פעם כזו לא הייתי רגועה, ולא מסוגלת לפעמים להירדם, ובהתקף תסכול וחיבה מחבקת במרץ רב מהרגיל את בעל החיים שהיה אז גר אתי, עד שנמאס לו.

    היו פעמים שכלבי הראשון עליו השלום ברח מהחיבוקים שלי...

    אתם מבינים, זה היה כלב שהתמזל לו, כיון שהגיע אלי כגור, לא ידע מחסור מהו, אז כשהיה לו מספיק היה תופס ת'רגליים והולך.

    כלביי הנוכחיים, לולי וזואי כפרע עליהם, אומצו בוגרים, ואחרי הזנחה ופגיעות, תמיד מוכנים לקבל עוד ועוד אהבה לעולם לא יגידו לא.

     

    אח"כ "השתכללתי", מבלי לשים לב פיתחתי לעצמי שיטה כדי להיות קצת יעילה במאבק למען בעלי חיים. הייתי מאמנת את העיניים והראש לדלג על תיאורים ומראות קשים מדי, לקלוט את המידע הדרוש מבלי לראות את "הזוועות".

    משהו בדומה למה שאני היום עושה עם פרסומות קופצות מהבהבות.

    זה לא קל, אבל אם לומדים ומתאמנים, תאמינו לי שמגיעים לתוצאות טובות מאד, וזה מאד עוזר.

     

    אז כשאני מקבלת תגובות של "בבקשה בלי תמונות זוועה" או "אני לא יכולה עם זה קשה לי", אני מתוסכלת ורוצה לומר, לבקש:

    אבל איך אתם רוצים לעזור אם אינכם יכולים להתמודד עם מראות ותיאורים?

    הרי הם עברו ועוברים זאת. ומי יעזור להם מלבדכם?

     

    אבל אני לא אומרת כלום.

    מה אומר? אי אפשר לאלץ זה צריך לבוא מהלב, לא?!

    ''

    אם כואב ורוצים לעזור, כדאי ללמוד איך לעשות זאת, אם לא כך, כל אחד בדרכו.

     

    כתבתי בתקווה שכמה שיותר יראו זאת, שיעבירו את המסר לחברים, לאוהבי בעלי חיים, למי שחושבים שזה יהיה לתועלת, כדי שיחשבו ברצינות.

    אולי אז יראו את הדרך ללא מוצא, המעגל הסגור, שאחד מהם, הוא זה שבעלי החיים פעמים רבות מצויים בו.

     

    אם לא רוצים לראות ולשמוע על הדברים הפחות נעימים, הקשים איך דברים אלה יפסקו וישתנו? איך אפשר לעזור לזה שזה לא יקרה?  מי יזיז את הגלגלים? סבא שלי?

     

    אני ואתה וכולם יודעים שחייבים וצריך לעצור ולהפסיק זאת, ואי אפשר מבלי להראות ולדווח באמת על מה שקורה לא?

     

    ואתם יודעים מה? בהחלט ולא רק למען בעלי החיים, למען החברה, להפסקת האלימות.

    הקשר בין הדברים אינו סוד ודבר גלוי וידוע: אלימות כלפי חסרי ישע מכולם, בעלי החיים, כשאינה מטופלת ונעצרת בכל חומרת הדין, ממשיכה כביטוי לדפוס התנהגות אלים ושגוי ופוגעת באנשים. בסוף גם זה חוזר כמו תמיד – אלינו, לסף ביתנו.

     

    זה לא קל, אבל אין ניסים בעולם, וכל אחד שאכפת לו ילמד בדרכו. עליו לרצות מספיק כדי להתגבר על דברים ולעזור, לקחת חלק בפעילות.

    במשך הזמן לומדים לא "להכניס את הזוועה פנימה", לעשות מה שיכולים, מבלי ממש להתבונן בזוועות עצמן.

    בדיוק כמו הפרסומות המטרידות שקופצות מול העיניים כל הזמן - ללמוד להתעלם ממה שרוצים ומפריע, ועדיין לראות מה שצריך ואתה רוצה.

     

    כדאי ללמוד לזהות את המעגלים הסגורים שלנו, איך לצאת מהם, ואולי גם איך לא להיכנס אליהם.

    זה יכול לעזור במקרה זה לגבי בעלי החיים, למי שרוצה להירתם למאבק למענם, אך בהחלט לא רק, יש בזה תועלת כללית והשלכות כאמור לכל בן אדם עצמו.

     

    ''
     

     

     

    ''         ''

     

     

    ''  

     

       ''

     

     ''

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (59)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/1/12 00:32:

      צטט: ליריתוש 2012-01-23 10:47:23

      בונבוש, כמה שזה נכון, כמה שזה אולי אוניברסלי....הקושי בהתמודדות עם הקשה ביותר הוא אחד הדברים שרובנו אם לא כולנו חווים ולא תמיד מצליחים להתגבר עליו....והגדולה היא אצל אלו שיודעים איך ליצור את ההבנה כיצד לעזור בין אם זה לבעלי חיים ובין אם זה לבני אדם. נראה לי שאת הולכת ומשתייכת לקבוצה הנדירה הזו....קבלי ממני שאפו ענק!!!!

      תודה ליריתוש 

      ''

        23/1/12 10:47:
      בונבוש, כמה שזה נכון, כמה שזה אולי אוניברסלי....הקושי בהתמודדות עם הקשה ביותר הוא אחד הדברים שרובנו אם לא כולנו חווים ולא תמיד מצליחים להתגבר עליו....והגדולה היא אצל אלו שיודעים איך ליצור את ההבנה כיצד לעזור בין אם זה לבעלי חיים ובין אם זה לבני אדם. נראה לי שאת הולכת ומשתייכת לקבוצה הנדירה הזו....קבלי ממני שאפו ענק!!!!
        22/1/12 19:32:

      צטט: אסתי הורן 2012-01-22 14:54:49

      אני מרגישה שאני עושה כמיטב יכולתי גם בלי לראות את תמונות הזוועה שמדירות שינה מעיני. שני הנושאים שאותם קשה לי לפגוש- אכזריות כלפי חיות, והשואה, הם דווקא הנושאים שאני הכי מושקעת בהם רגשית ומחוייבת אליהם, ואני לא צריכה לראות ולשמוע כדי לעשות מה שאני יכולה. אם צריך לקרןא כדי לפעול ביעילות, אני נאלצת לעשות מה שהכרחי, אבל לא נראה לי שצריך לצפות מאנשים לראות הכל.

      ----

      זה בדיוק מה שניסיתי לומר. אם יש מי שאינו יכול לעמוד בזאת, עד שיוכל, הוא יכול לאמן את עצמו שלא לראות זאת, כדי להיות מסוגל לעזור כמה שיכול. במקרים מסוימים בלית ברירה, זה מה שאני עושה. חיוך

        22/1/12 14:54:
      אני מרגישה שאני עושה כמיטב יכולתי גם בלי לראות את תמונות הזוועה שמדירות שינה מעיני. שני הנושאים שאותם קשה לי לפגוש- אכזריות כלפי חיות, והשואה, הם דווקא הנושאים שאני הכי מושקעת בהם רגשית ומחוייבת אליהם, ואני לא צריכה לראות ולשמוע כדי לעשות מה שאני יכולה. אם צריך לקרןא כדי לפעול ביעילות, אני נאלצת לעשות מה שהכרחי, אבל לא נראה לי שצריך לצפות מאנשים לראות הכל.
        20/1/12 09:41:

      צטט: ארזעמירן 2012-01-20 01:49:51

      אם רוצים באמת להביא לשינוי צריך לזעזע. גם אם זה לא נעים או "עושה חלושעס". אין ברירה, לפעמים צריך פטיש-חמישה-קילו כדי לדפוק מסמר תודעתי.

      אוקיי מה שאתה אומר, ניסיתי להיות עדינה.... 

      ''

        20/1/12 09:38:

      צטט: ברק 188 2012-01-20 01:31:28

      פוסט ארוך מושקע כמעגל בלי סוף
      אבל דבר אחד נוסף למדתי הפעם עליך
      תהייתי תמיד מאין לה כול התמונות החמודות
      בין הכיתובים...כעט אני מבין את מכינה אותם לבד

      מה אוסיף לדבריך הן כתבת כבר הכול...
      אולי... העגל היה סגור מכל עבריו,
      ולא נותר לי אלא להסיק,
      שהמצב המתואר נוצר שם במהלך לילה אחד
      תודה שתיארת לנו והארת לנו מצב בתקווה לשיפור.

      כבר
      אחת וחצי בלילה הולך לי...שון
      לשמיעה הקלדה על הכיתוב הכחול...לילה טוב .


      ''

       

       
      תודה על תגובתך מחממת הלב. מחמיא לי שאתה חושב עלי כל כך טובות ושאני כל כך כשרונית שיכולה להספיק עם כל הדברים גם ליצור בעצמי את כל הציורים החמודים. אבל זהו, שלא. אני לא סופר וומן לצערי, רחוק מזה, מעדיפה להשקיע בכתיבה עצמה.
      את האייקונים החמודים אפשר למצוא ברשת צריך לחפש, והעיקר להתאים אותם לכיתוב. לא לוקחת קרדיט על דברים שאינם שלי.
      ואם ללמוד עלי רצית כל מה שצריך זה ללכת אחורה ולקרוא את כל מה שכתבתי, והבאתי מבחינת תכנים לכאן, ואז אתה מכוסה היטב.
      ''

       

        20/1/12 01:49:
      אם רוצים באמת להביא לשינוי צריך לזעזע. גם אם זה לא נעים או "עושה חלושעס". אין ברירה, לפעמים צריך פטיש-חמישה-קילו כדי לדפוק מסמר תודעתי.
        20/1/12 01:31:
      פוסט ארוך מושקע כמעגל בלי סוף
      אבל דבר אחד נוסף למדתי הפעם עליך
      תהייתי תמיד מאין לה כול התמונות החמודות
      בין הכיתובים...כעט אני מבין את מכינה אותם לבד

      מה אוסיף לדבריך הן כתבת כבר הכול...
      אולי... העגל היה סגור מכל עבריו,
      ולא נותר לי אלא להסיק,
      שהמצב המתואר נוצר שם במהלך לילה אחד
      תודה שתיארת לנו והארת לנו מצב בתקווה לשיפור.

      כבר
      אחת וחצי בלילה הולך לי...שון
      לשמיעה הקלדה על הכיתוב הכחול...לילה טוב .


      ''

       

        19/1/12 23:07:

      צטט: bonbonyetta 2012-01-19 20:59:07

      צטט: לואיס קרול 2012-01-18 10:26:29

      כמו שפרצופינו לא תמיד זהים

      ............

      הכל נכון, כל המילים

      האנשים אינם זהים

      בעצמם משתנים עם הזמנים

      מה שהיו פעם אינם כעת

      לכן הכל יחסי גם האמת

       .....................


      ציף ציף מעל הרציף....

      כי לכל אדם קטר

      הבא מבלי לצפור

      ומי שלא עולה

      נשאר עם הציפור...   ''

       

      אכן  חרוזים  יפים 

      והשיר ממש  משלים

      כל אחד יעשה  ככל יכולתו

      ומה יעשה ,זו  כבר  לפי מוסריותו וזכותו

       

       

       

      ''

        19/1/12 21:06:
      את צודקת ביותר על אף שכמו שכותבים כאן זה קשה לישום, אבל לעשות צריך.
        19/1/12 20:59:

      צטט: לואיס קרול 2012-01-18 10:26:29

      כמו שפרצופינו לא תמיד זהים

      כמו שהזמן  מותיר סימנים אפילו בפנים

      גם הדעות לא תמיד  זהות

      גם להן יש דינמיקה והן משתנות

      לכן לפעמים  מצליחים

      אבל  לפעמים מפסידים

      שמעון

      -----

      הכל נכון, כל המילים

      האנשים אינם זהים

      בעצמם משתנים עם הזמנים

      מה שהיו פעם אינם כעת

      לכן הכל יחסי גם האמת

       

      אם לא פועלים ולנסות מנסים

      אפילו שלפעמים נכשלים

      אפילו לפעמים שסיכויים מעטים

      עם איזו הרגשה נישאר בלב בפנים?

       

      לעולם לא נוכל לשפר דברים

      לא לעצמנו, לדור הבא, לאחרים

      נישאר עם עוולות ותיסכול נורא

      ונוריש לדור הבא באמת שממה.

       

      אז תמיד רצוי עדיף וחייבים

      לעלות על קטר הרכבת שמגיע לרציפים

      כי אף פעם אינך יודע את הסיכויים

      לשנות את הדברים, זאת יגידו הימים והשנים...

       

      ''

      ציף ציף מעל הרציף....

      כי לכל אדם קטר

      הבא מבלי לצפור

      ומי שלא עולה

      נשאר עם הציפור...   ''

       

        19/1/12 20:46:

      צטט: תמו'ש 2012-01-18 07:45:55

      אני אומרת שהכל עניין של חינוך ומודעות לחנך לאהבת בעךי חיים זה בטבעו של האדם תראו איזו משיכה לדרדקים אליהם.אילו ההורים היו מודעים כמה יתרונות קיימים בלגדל ילד ובעל חיים ביחד. משהו גדול לקוי בחברה הישראלית פחות ופחות איכפתיות בהמון תחומים שם זה מתחיל.

      -------

      לא יכול להיות, אנחנו כל כך נחמדים וטובים, עם נבחר, על מה את מדברת בכלל?

       

      '' 

        19/1/12 20:43:

      צטט: טלוני 2012-01-17 22:04:06

      את צודקת בדברייך, כי בהימנעות אי אפשר לשנות דברים.
      אולם קראתי את התגובת ואני מזדהה לגמרי עם נילי.
      כשאני רואה בעל חיים חולה או דרוס או פגוע אני נתקפת חלושעס.
      פשוט כך, נהרסת לחלוטין נפשית וגופנית למשך ימים.
      כשכלבי האהוב היה חולה או לא הרגיש טוב, שלחתי את בעלי להיכנס לוטרינר ואני חיכיתי בחוץ, כי אם הייתי נכנסת הייתי מתעלפת.
      ואילו עם ילדי הייתי הולכת לזריקות ולבדיקות ולבתי חולים.
      חוסר האונים של בעלי חיים גומר אותי, ואני הופכת ללא מועילה בעליל.
      לכן חושבת שזה תלוי במבנה אישיות האדם וחוסנו הנפשי.
      ואנו זקוקים לאנשים כמוך כדי שילחמו עבור החלשים, ומה שאוכל לתת זאת תמיכה והערכה.

      -----

      לא בדיוק, לא תלוי במבנה אישיות, והאמת? עם יד על הלב, זה מאד קל לומר כך.

      אם היית יודעת איך אני הייתי ואת המחיר ששילמתי לא היית אומרת כך. לכל אחד זה קשה מאד, השאלה עד כמה זה חשוב לבן אדם למרות הזוועה כן לעזור כמה שיכול. זו השאלה.

      אני מצאתי את עצמי מנוטרלת ובגלל זה לא פעילה ולא עוזרת כשאני יכולה  - וזה מה שגרם לי לא לישון בלילות, העובדה שאני יכולה ולא עושה. ועם זה אינני יכולה לחיות.

      אפשר הרי לעשות בכל מיני מישורים, והצעתי שיטה מצויינת איך לעשות כל מיני דברים מבלי להסתכל על הדברים שמפריעים לך. גם לי לקח זאמן, אך למדתי לעשות זאת\

      כמובן שוב, שאף אחד לא מאלץ אף אחד וכל אחד והקצב שלו והגבולות שהוא שם לעצמו.

       ''

        19/1/12 20:39:

      צטט: אסנת גזית 2012-01-17 22:01:47

      הפוסט שלך בא לי כרגיל בזמן. תודה יקרה אני מנסה לתרגל את זה גם, זה קשה........ יש מקרים מסוימים שנשארים יותר ולא יודעת תמיד איך ואיפה להכיל ולאן לגלגל ומה לעשות עם זה, לפעמים זה גם מתיאורים מילוליים, ללא התמונה, והמוח משלים לי את התמונה ומוסיף את צרחות הכאב. יש עכשיו איזה מקרה של נהג אוטובוס שדרס כלב פצוע, שמהדהד לי...

      ----

      אל תאיצי בעצמך, זה לא קל. לכל אחד הקצב שלו....זכרי את הדברים תתקדמי לאט לאט.  

      ''

        19/1/12 20:31:

      צטט: טונקס 2012-01-17 20:48:35

      גם אני פעם נהגתי לתרום בדוכנים של אנונימוס ולברוח מהר לפני שייתנו לי את העלונים עם התמונות של העגלים והתרנגולות. אבל אחר כך נאלצתי לקרוא וגם לראות קצת בתמונות משום שכתבתי על זה, וראיתי שכן, אני מסוגלת. אמנם, זה קשה מאוד, וזה לא יוצא מהראש לפעמים ימים, ואחר כך חוזר שוב ושוב. אבל אני לא מסכימה עם הטענה שזה לא עוזר. אין השפעה יותר חזקה ממראה עיניים. תמיד תמכתי מאוד בזכויות בעלי חיים והייתי צמחונית מזמן, אבל הפסקתי לאכול מוצרי חלב רק אחרי שראיתי את הסרטון שבו לוקחים לפרה שזה עתה המליטה וגמרה ללקק את העגל מהשליה - את העגל שלה. אין דומה מראה עיניים לקריאה. בסנטה מוניקה שמו ברחוב ואן ועליו מסך וסרטונים מבית מטבחיים ואנשים עמדו ובכו. קל מאוד להדחיק כשלא רואים. וזה לא הוגן לדעתי גם להשאיר אותם לבדם. עכשיו ברגע זה הם עומדים שם לבד לגמרי, במתקנים סגורים, נכים, עיוורים מתקשים לנשום, מוכים, מפרפרים על רצפות בית המטבחיים - זה קורה כל דקה, כל רגע, אולי המפעל האכזרי ביותר שיצר האדם. ורק כשרואים זה משפיע ממש. מישהו שם בפייסבוק תמונה שאני לא יכולה לשכוח, של כלבים מצופפים בכלוב קטן בסין, לפנ שחיטתם. לידם היו מונחים כלבים שחוטים. אחד הכלבים בכלוב שכב על הרצפה וישן, דחוק בין חבריו. חשבתי אם אנשים היו רואים את זה וחושבים זה מה שאנחנו עושים לפרות, לכבשים שאנחנו אוכלים - אולי זה היה עוזר. אם לא יראו ימשיכו לאכול. זה הטבע האנושי

      ---

       

      והנה התשובה לטונקסי ולכל מי שחושב שזה לא עוזר !!!

      ''

      TheMarker  "צריכת הבשר בארה"ב נפלה ב-12% תוך חמש שנים" (18.1.2012) 

      דו"ח של בורסת הסחורות של שיקגו: "הנפילה מזעזעת במונחים היסטוריים"

      CME מציינת מספר סיבות למגמת הירידה בצריכת הבשר. הראשונה בהן היא גידול ביצוא הבשר, ובמיוחד ביצוא בשר חזיר מארה"ב, אשר קפץ ביותר מ-40% מאז שנת 2008. סיבה נוספת היא גידול בעלויות המזון לבעלי חיים במשקים, אשר תורגמה בהמשך להתייקרות מחירים לצרכנים. הגורם השלישי שמונה CME לירידה בצריכת הבשר הוא מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את צריכת הבשר מסיבות בריאותיות, סביבתיות וכן משיקולי זכויות בעלי חיים, נכתב בדו"ח.

       

      http://www.themarker.com/wallstreet/1.1620538

        19/1/12 20:28:

      צטט: debie30 2012-01-17 18:59:29

      בונבוניטה, את מאוד ,מאוד צודקת, ובכל זאת קשה לי עם מראות קשים.

      מבינה אותך. לפעמים לא עוזר שצודקים הא? 

      ''

        19/1/12 20:27:

      צטט: נועהר 2012-01-17 18:55:23

      זה נושא כל כך חשוב... מי שבאמת ובתמים אוהב בעלי חיים וכלבים , אין לו בעייה עם ההתמודדות מול מצבים קשים ולא ממש נעימים. ישר כוח לך..

      לא מדויק. בהחלט יש בעיה גם למי שממש אוהב, לא כל אחד יכול לעבור את השלב הזה, צריך מאד להתעקש. לא כולם עקשנים, יש כאלה שזורמים, יש כאלה שעוזרים באלף ואחת דרכים אחרות וזה בסדר, יש כאלה שמתעקשים להתגבר, לא רק עבור בעלי החיים גם עבור עצמם.

      '' 

        19/1/12 20:25:
      אני דווקא מזדהה עם החברה שהעירה לך בעניין זה. גם אני לא מסוגלת לקרוא את הדברים הקשים (בטח שמת לב שאני לא מגיבה על הפוסטים הקשים).
        19/1/12 20:23:

      צטט: לוחש לסירים 2012-01-17 17:51:57

      כל התשובות נמצאות בראש.

      איפה?  

      ''

        19/1/12 20:20:

      צטט: הכוזרי-עמיחי עוזרי 2012-01-17 16:43:21

      '' פעם נישקה אותי נסיכה ולא קרה כלום

      אם אתה הוא זה כוזי שאומר שנישקה אותך נסיכה ולא קרה כלום אז שוב פעם אתה טועה, צריכה לנשק אותך צפרדע.

      ואם זאת הצפרדע מתלוננת לי ואומרת זאת אז אני מגיבה לה שתלבש משקפיים זו כנראה לא היתה נסיכה....לשון בחוץ

        19/1/12 20:18:

      צטט: סירפד מתוק 2012-01-17 16:28:18

      אם הייתי כלב לא הייתי מפסיק ללקק אותך....

      יש לי גם שכנים שקוראים אחרי ברחוב ומציעים מועמדות להיות הכלבים שלי.... צוחק

        19/1/12 20:17:

      צטט: איציק אביב 2012-01-17 16:27:41

      מושקע וברור כי הנושא חשוב לך והצלחת להעביר את המסר.

      תודה רבה 

        19/1/12 04:21:
      תודה לך יקרה על פוסט נפלא את נדירה בהתייחסותך ברגישותך הרבה בנשמתך הענקית תודה על כל הקישורים הנוספים והנלווים המשך שבוע קסום לך
        18/1/12 22:39:

      צטט: רומפיפיה 2012-01-17 16:25:46

      אוהבת אותך בונבונייטה

      את עושה פה מלאכת קודש.

      אבל אני, לא יכולה, לא מסוגלת ,

      לא עומדת במראות הקשים האלה..

      יודעת שזו מאין בריחה מהמציאות. אבל זו אני!!!

      אתמול הראו דרך אגב, איזה משהו בטלויזיה,

      אפילו לא אחזור על כך..

      כל הלילה לא ישנתי.. ובמה זה עזר???

      יודעת שלא די בכך. אך זו אני וזה מה שאני יכולה...

       

      ''   ''

      ואני חייבת לך תודה חברה:

      הפעם האירה את עיני חברה, אישה שיש לי המון סימפטיה אליה שאמרה לי משהו כמו: "אבל בלי תיאורים ותמונות קשות, אני לא יכולה עם זה", "אוי למה הראית לי את זה?", "אל תראי לי דברים כאלה" וכדומה... כמה פעמים אנחנו שומעים דברים כאלה? 

       

        18/1/12 22:35:

      צטט: גליה א 2012-01-17 16:14:23

      אז כן, תיאורתית זה נכון מאוד, בפועל קשה מאוד ליישום...פוסט מושקע ומעניין, תודה שהבאת:)**

      צודקת. אכן בפועל קשה מאד ליישם. בדיוק כמו דיאטה קריצה

        18/1/12 22:35:

      צטט: החתול במסיכה 2012-01-17 15:34:08

      יש אנשים שלא יבינו אותך....אני כן !

      אני יודעת הרי, זה ברור לחתולין, אתה חתול. לשון בחוץ

        18/1/12 22:34:

      צטט: דוקטורלאה 2012-01-17 15:22:51

      אני אקח אתכם למקום קצת שונה. מידי כחודש אנו נפגשות בנות מבית הספר היסודי בתל-אביב (שמזמן נהרס). זו חוויה מיוחדת במינה. אנו חוגגות ימי הולדת, מספריפ על ילדים ונכדים. מוטל איסור מוחלט לדבר על מחלות של קרובי-משפחה ואחרים. אחת הבנות חלתה ולאחר שנים נפטרה. ערכנו פגישה לזכרה ומשתדלים לא להזכירה בפומבי. החיים נמשכים וחייבים לחיות אותם ברוח טובה. לרוב הבנות יש בעלי-חיים, מעדיפים לא לדבר על מצבם אם הוא בעייתי. הסיפור הזה נועד כדי להסביר שלא כל אחד יכול לעמוד בפני תיאורים לא נעימים ובפרט אם הם שייכים לאחרים. מי שרוצה לסייע לאגודות בעלי חיים ישלח ממון. את העבודה עצמה יעשו אוהבי החיות העומדים במשימה.

      ------

      אני לא בדיעה שלך אך מכבדת אותה. וגם כך אם כל אחד יעשה - מה שהוא יכול, בדרך שיכול, זה גם יפה ומכובד.מגניב

        18/1/12 22:32:

      צטט: . ארז . 2012-01-17 14:59:50

      הכל שאלה של שכנוע עצמי ... כל הכבוד על התפקיד שלקחת על עצמך.

      בהחלט שכנוע ועבודה עצמיים.

      לא כל הכבוד ולא בטיח, לא לקחתי זאת על עצמי זה בא לבד.

      בדומה לביטוי המוכר "התפוטר"....זה בא, אם רציתי או לא, לא הייתה לי אלא ברירה להסתדר עם זה, וגם זאת בלית ברירה למדתי אחרי הרבה מאד שנים. הסנני

        18/1/12 22:29:

      צטט: נ.י.ל.י 2012-01-17 13:54:50

      את הלוחמת למענם-תבורכי! אני נעשית חולה ומפסיקה לתפקד כראוי כאשר אני רואה בעל חיים סובל.אני מוכנה מאד לעזור ועוזרת ככל יכולתי-אבל זה פוגע בבריאותי הגופנית ונפשית. השבוע נדרס וגסס לעיני כלב של שכנים-זה היה לפני שהלכתי לעבודה-ממש הרגשתי רע ולא תפקדתי כראוי בעבודה.כתם הדם נשאר על הכביש עד הבוקר כאשר נשטף ע''י הגשם-לא יכולתי להביט החוצה. לא כל אחד שאוהב ככל שיאהב בעלי חיים-בנוי לעזור להם פיזית. ואיתך הסליחה על תגובתי הכנה!

      ----

      וכי על מה את מבקשת סליחה חברה יקרה שלי? אין על מה, בודאי לא על כנות. כך את מרגישה וכך את, כל אחד בנוי אחרת, לוקח אחרת דברים, משתנה בקצב שלו, וזה בסדר. אפשר בהחלט להבין אותך. זה מאורע קשה ביותר לראות. מזעיף את הפה

        18/1/12 19:43:

      צטט: yonbir 2012-01-17 13:46:22

      "כשמסתיימת אהבה גדולה לא קל לנו לצאת ממעגל של הרגלים, ציפיות, ודפוסי חשיבה שהיו קיימים, עובר די הרבה זמן עד שאנו בכלל מזהים את המעגל הסגור אליו נכנסנו."

       

      אבל לפעמים, כשמסתיימת אהבה גדולה- בעל כורחנו אנחנו נזרקים מאותו מעגל חמים, רך ומלטף.

      נכון, נזרקים החוצה לכפור והניכור.

      וכמו פצע מכאיב גם זה נרפא. אנו בכל מקרה צריכים לאפשר לזה להרפא ולא לחטט ולשקוע כבוכים על חלב שנשפך

      והכי קטע כלפעמים כשאנו בפנים במעגל החמים אנו לא מגלים דברים אנו עיוורים אליהם. כשאנו נזרקים ממנו החוצה, אחרי זמן מה שהכאב עובר אנו מגלים שכעת אנו רואים, ויצאנו ממעגל החושך לאור. גם זה קורה.

      ''

        18/1/12 19:39:

      צטט: א ח א ב 2012-01-17 13:07:21

      סוגייה לא פשוטה. אין פתרונות קסם..!!

      כמה שאתה צודק. אין פתרונות קסם, הדרך היא בעבודה קשה, קוצים וניטים וחצץ. ואת הדרך מגלים ביזע ודמעות. 

      ''

        18/1/12 19:37:

      צטט: אור 2012 2012-01-17 06:47:31

      זה כל כך נכון וכל כך קשה ליישם אשרייך שאת בדרך הנכונה

      ----

      תודה. אף אחד לא אמר שליישם מה שראוי וצריך יהיה קל....הסנני, ולא קל לי בכלל, ולא תמיד אני מצליחה. אבל אני מנסה.

      ושוב, היית הראשונה להגיב מה יהיה? נראה לי שאת מגלה את הפוסט עוד לפני שסיימתי אותו לגמרי אפילו, טלפתיה...

      ''

      פוסט מושקע ומעניין , סוגייה בכלל לא פשוטה , ולך תודה ויום קסום .
        18/1/12 10:26:

      כמו שפרצופינו לא תמיד זהים

      כמו שהזמן  מותיר סימנים אפילו בפנים

      גם הדעות לא תמיד  זהות

      גם להן יש דינמיקה והן משתנות

      לכן לפעמים  מצליחים

      אבל  לפעמים מפסידים

      שמעון

      ''

        18/1/12 10:17:
      nehederet bonbon sheli ve nehemar kan kvar akol inian shel.... chinuch
        18/1/12 09:07:
      ...
        18/1/12 07:45:
      אני אומרת שהכל עניין של חינוך ומודעות לחנך לאהבת בעךי חיים זה בטבעו של האדם תראו איזו משיכה לדרדקים אליהם.אילו ההורים היו מודעים כמה יתרונות קיימים בלגדל ילד ובעל חיים ביחד. משהו גדול לקוי בחברה הישראלית פחות ופחות איכפתיות בהמון תחומים שם זה מתחיל.
        17/1/12 22:04:

      את צודקת בדברייך, כי בהימנעות אי אפשר לשנות דברים.
      אולם קראתי את התגובת ואני מזדהה לגמרי עם נילי.
      כשאני רואה בעל חיים חולה או דרוס או פגוע אני נתקפת חלושעס.
      פשוט כך, נהרסת לחלוטין נפשית וגופנית למשך ימים.
      כשכלבי האהוב היה חולה או לא הרגיש טוב, שלחתי את בעלי להיכנס לוטרינר ואני חיכיתי בחוץ, כי אם הייתי נכנסת הייתי מתעלפת.
      ואילו עם ילדי הייתי הולכת לזריקות ולבדיקות ולבתי חולים.
      חוסר האונים של בעלי חיים גומר אותי, ואני הופכת ללא מועילה בעליל.
      לכן חושבת שזה תלוי במבנה אישיות האדם וחוסנו הנפשי.
      ואנו זקוקים לאנשים כמוך כדי שילחמו עבור החלשים, ומה שאוכל לתת זאת תמיכה והערכה.

        17/1/12 22:01:
      הפוסט שלך בא לי כרגיל בזמן. תודה יקרה אני מנסה לתרגל את זה גם, זה קשה........ יש מקרים מסוימים שנשארים יותר ולא יודעת תמיד איך ואיפה להכיל ולאן לגלגל ומה לעשות עם זה, לפעמים זה גם מתיאורים מילוליים, ללא התמונה, והמוח משלים לי את התמונה ומוסיף את צרחות הכאב. יש עכשיו איזה מקרה של נהג אוטובוס שדרס כלב פצוע, שמהדהד לי...
        17/1/12 21:40:
      ערב טוב
        17/1/12 21:35:
      אני עדיין מקדש את זה שנברא בצלם...
        17/1/12 20:48:
      גם אני פעם נהגתי לתרום בדוכנים של אנונימוס ולברוח מהר לפני שייתנו לי את העלונים עם התמונות של העגלים והתרנגולות. אבל אחר כך נאלצתי לקרוא וגם לראות קצת בתמונות משום שכתבתי על זה, וראיתי שכן, אני מסוגלת. אמנם, זה קשה מאוד, וזה לא יוצא מהראש לפעמים ימים, ואחר כך חוזר שוב ושוב. אבל אני לא מסכימה עם הטענה שזה לא עוזר. אין השפעה יותר חזקה ממראה עיניים. תמיד תמכתי מאוד בזכויות בעלי חיים והייתי צמחונית מזמן, אבל הפסקתי לאכול מוצרי חלב רק אחרי שראיתי את הסרטון שבו לוקחים לפרה שזה עתה המליטה וגמרה ללקק את העגל מהשליה - את העגל שלה. אין דומה מראה עיניים לקריאה. בסנטה מוניקה שמו ברחוב ואן ועליו מסך וסרטונים מבית מטבחיים ואנשים עמדו ובכו. קל מאוד להדחיק כשלא רואים. וזה לא הוגן לדעתי גם להשאיר אותם לבדם. עכשיו ברגע זה הם עומדים שם לבד לגמרי, במתקנים סגורים, נכים, עיוורים מתקשים לנשום, מוכים, מפרפרים על רצפות בית המטבחיים - זה קורה כל דקה, כל רגע, אולי המפעל האכזרי ביותר שיצר האדם. ורק כשרואים זה משפיע ממש. מישהו שם בפייסבוק תמונה שאני לא יכולה לשכוח, של כלבים מצופפים בכלוב קטן בסין, לפנ שחיטתם. לידם היו מונחים כלבים שחוטים. אחד הכלבים בכלוב שכב על הרצפה וישן, דחוק בין חבריו. חשבתי אם אנשים היו רואים את זה וחושבים זה מה שאנחנו עושים לפרות, לכבשים שאנחנו אוכלים - אולי זה היה עוזר. אם לא יראו ימשיכו לאכול. זה הטבע האנושי
        17/1/12 18:59:
      בונבוניטה, את מאוד ,מאוד צודקת, ובכל זאת קשה לי עם מראות קשים.
        17/1/12 18:55:
      זה נושא כל כך חשוב... מי שבאמת ובתמים אוהב בעלי חיים וכלבים , אין לו בעייה עם ההתמודדות מול מצבים קשים ולא ממש נעימים. ישר כוח לך..
        17/1/12 18:03:
      אכן יכולים יכולים
        17/1/12 17:51:
      כל התשובות נמצאות בראש.

      '' פעם נישקה אותי נסיכה ולא קרה כלום

        17/1/12 16:28:
      אם הייתי כלב לא הייתי מפסיק ללקק אותך....
        17/1/12 16:27:
      מושקע וברור כי הנושא חשוב לך והצלחת להעביר את המסר.
        17/1/12 16:25:

      אוהבת אותך בונבונייטה

      את עושה פה מלאכת קודש.

      אבל אני, לא יכולה, לא מסוגלת ,

      לא עומדת במראות הקשים האלה..

      יודעת שזו מאין בריחה מהמציאות. אבל זו אני!!!

      אתמול הראו דרך אגב, איזה משהו בטלויזיה,

      אפילו לא אחזור על כך..

      כל הלילה לא ישנתי.. ובמה זה עזר???

      יודעת שלא די בכך. אך זו אני וזה מה שאני יכולה...

        17/1/12 16:14:
      אז כן, תיאורתית זה נכון מאוד, בפועל קשה מאוד ליישום...פוסט מושקע ומעניין, תודה שהבאת:)**
        17/1/12 15:34:
      יש אנשים שלא יבינו אותך....אני כן !
        17/1/12 15:22:
      אני אקח אתכם למקום קצת שונה. מידי כחודש אנו נפגשות בנות מבית הספר היסודי בתל-אביב (שמזמן נהרס). זו חוויה מיוחדת במינה. אנו חוגגות ימי הולדת, מספריפ על ילדים ונכדים. מוטל איסור מוחלט לדבר על מחלות של קרובי-משפחה ואחרים. אחת הבנות חלתה ולאחר שנים נפטרה. ערכנו פגישה לזכרה ומשתדלים לא להזכירה בפומבי. החיים נמשכים וחייבים לחיות אותם ברוח טובה. לרוב הבנות יש בעלי-חיים, מעדיפים לא לדבר על מצבם אם הוא בעייתי. הסיפור הזה נועד כדי להסביר שלא כל אחד יכול לעמוד בפני תיאורים לא נעימים ובפרט אם הם שייכים לאחרים. מי שרוצה לסייע לאגודות בעלי חיים ישלח ממון. את העבודה עצמה יעשו אוהבי החיות העומדים במשימה.
        17/1/12 14:59:
      הכל שאלה של שכנוע עצמי ... כל הכבוד על התפקיד שלקחת על עצמך.
        17/1/12 13:54:
      את הלוחמת למענם-תבורכי! אני נעשית חולה ומפסיקה לתפקד כראוי כאשר אני רואה בעל חיים סובל.אני מוכנה מאד לעזור ועוזרת ככל יכולתי-אבל זה פוגע בבריאותי הגופנית ונפשית. השבוע נדרס וגסס לעיני כלב של שכנים-זה היה לפני שהלכתי לעבודה-ממש הרגשתי רע ולא תפקדתי כראוי בעבודה.כתם הדם נשאר על הכביש עד הבוקר כאשר נשטף ע''י הגשם-לא יכולתי להביט החוצה. לא כל אחד שאוהב ככל שיאהב בעלי חיים-בנוי לעזור להם פיזית. ואיתך הסליחה על תגובתי הכנה!
        17/1/12 13:46:

      "כשמסתיימת אהבה גדולה לא קל לנו לצאת ממעגל של הרגלים, ציפיות, ודפוסי חשיבה שהיו קיימים, עובר די הרבה זמן עד שאנו בכלל מזהים את המעגל הסגור אליו נכנסנו."


      אבל לפעמים, כשמסתיימת אהבה גדולה- בעל כורחנו אנחנו נזרקים מאותו מעגל חמים, רך ומלטף.

        17/1/12 13:15:
      פוסט מושקע ומעניין, שאפו
        17/1/12 13:07:
      סוגייה לא פשוטה. אין פתרונות קסם..!!
        17/1/12 06:47:
      זה כל כך נכון וכל כך קשה ליישם אשרייך שאת בדרך הנכונה

      ארכיון