סבא רחמים וסבתא דינה התגרשו כשאמא הייתה בת חמש ומנחם עוד היה בבטן של סבתא.

אחרי שמנחם נולד, סבתא דינה הלכה לעבוד בבית חרושת של עורות ותפרה שם מעילים מפרווה, אמא נשארה בבית ושמרה על התינוק, וסימה באה אליה כל יום עם השיעורים. כשמנחם הלך לגן חובה, אמא הלכה לבית-ספר והתחילה ישר כיתה ה'. היא הייתה התלמידה הכי טובה וגם הילדה הכי יפה בכיתה.  

כשאמא גדלה, כל הבחורים שבשכונה באו לדבר עם סבתא וגם הביאו לה מתנות. סבתא תפרה לאמא שמלה לבנה ואמרה לה שהיא כבר צריכה להחליט, אבל אמא לא רצתה לשמוע על אף אחד מהשכונה. 

ב'בר-מצווה' של מנחם כאבה לסבתא הבטן והיה לה חום של ארבעים מעלות. אמא עשתה לה תה עם לימון ושמה לה בקבוק חם על הבטן, אבל כלום לא עזר. אחרי שלושה ימים, סבתא כבר לא יכלה לישון ואמא לקחה אותה לבית-חולים, שם ראתה בפעם הראשונה את אבא, שבדיוק לקח את ההורים שלו לבדיקות אצל דר' גולדמן.

אבא אמר לאמא, שדר' גולדמן הוא המנהל של הבית-חולים והוא גם החבר של ההורים שלו. אחר-כך הוא הביא את הרופאים הכי מומחים, שבדקו את סבתא ואמרו לאמא שצריך לעשות לה ניתוח מסובך ושאמא צריכה לחתום, כי סבתא כבר הייתה מעולפת. רק אחרי הניתוח ראו שהיה לה טיפוס בבטן ושאסור היה לעשות לה את הניתוח. את זה הם אמרו לאמא אחרי שהם עשו את הבדיקה שכבר לא יכולה לעזור בכלום.

אחרי שקברו את סבתא, אבא חזר עם אמא הביתה וכל יום הוא בא לבקר אצלה. הוא רצה להתחתן איתה, אבל ההורים שלו רצו שהוא יתחתן עם הבת של דר' גולדמן. הם עשו עליו חרם, לא נתנו לו כסף ללימודים באוניברסיטה, ואמא סיפרה לי שהם מחקו אותו מהצוואה שלהם.

אבא התחיל לעבוד בנגריה של יוסף עוזרי, איפה שמנחם כבר עבד שם. הוא רשם את מנחם לבית-ספר ערב של הנוער העובד והלומד, ובכול לילה עזר לו להכין את השיעורים.

אמא ואבא התחתנו בחנוכה, ביום של השלג הגדול, בכיתה של בית הספר. אמא לקחה את השמלה הלבנה שסבתא הכינה לה ותפרה עליה סרט שחור וסימה עשתה לה תסרוקת של כלות. מלבד מנחם וסבא רחמים וסימה, היו בחתונה גם המורַה של אמא ועוד כמה חברים של אבא.

מנחם סיפר לי שזאת הייתה החתונה הכי עצובה שהוא ראה. היה אז בארץ מצב חירום, ובכל הבתים בשכונה היה חושך. אמא אמרה כמה דברים על סבתא וסימה חיבקה אותה וניגבה לה את הדמעות.  

אחרי פסח היה גיוס כללי. שני אנשים מהצבא באו לקחת את אבא, ואמא הסתכלה עליו כאילו זאת הפעם האחרונה שהיא רואה אותו. אבא חיבק את אמא בכל הכח, נישק לה את הפנים ואחר כך הוא התכופף ונישק לה את הבטן. הייתה זו ההנשיקה היחידה שקיבלתי מאבא וגם את זה אני יודע רק מהסיפורים שסיפר לי מנחם.

יום אחד, כשכבר הייתי בכיתה ג' באתי הביתה מבית הספר, ומנחם תפש אותי ביד והתכופף עד שהראש שלו היה בגובה של הראש שלי.

"תקשיב טוב טוב דני," אמר קצת בלחש, "אתמול בלילה, הצינור של הגז במיטבח של סבא וסבתא השְנִיים

נקרע ושניהם מתו."

פחדתי שגם לנו זה יכול לקרות, אבל מנחם אמר לי שאני לא צריך לפחד, כי אנחנו מבשלים על פתילייה.

ביום של ההלוויה אמא לבשה את השמלה השחורה ולקחה איתה גם אותי ואת מנחם. נורא התפלאתי, כי אמא לא הלכה לשם אף פעם וכל הזמן חשבתי שהיא פוחדת מבתי קברות.

איש אחד שלבש חליפה שחורה ועניבה ממשי כמו שאנשים חשובים לובשים, עמד ליד הקבר. מנחם סיפר לי שזה האח הצעיר של אבא, שבא במיוחד מחוץ לארץ. "תסתכל עליו טוב טוב," אמר מנחם, "אבא היה דומה לו כמו שתי טיפות מים."

מישהו עם מעיל שחור וזקן ארוך חתך לאח של אבא את החולצה בסכין גילוח. אחר-כך הם שפכו כמה דליים על הקבר, ואמא הרימה מהריצפה אבן קטנה ושמה אותה על הערימה של העפר.

האח של אבא אמר כמה מילים משונות מהפנקס שהאיש עם הזקן נתן לו, ואחרי שהוא סגר את הפנקס, כל האנשים שהיו שם נגשו אליו ולחצו לו את היד. אמא חיבקה אותו ונתנה לו נשיקה על הפנים, ואחר-כך היא הלכה מאחורי השיח של השושנים האדומות, וניגבה את העיניים עם השרוול של החולצה. האח של אבא הוציא מהכיס שלו מטפחת וורודה עם ריח של בושם וניגב את המקום של הנשיקה.

אחרי כמה ימים בא אלי מנחם עם חיוך כזה שמח ועיניים מבריקות, וסיפר לי שההורים של אבא רשמו את אמא בצוואה שלהם ומהיום אנחנו עשירים.

כל אותו הלילה שמעתי את אמא בוכה, אבל אני כמעט בטוח שזה היה בכי של עשירים.