התובע הנו מוסד בנקאי אשר תבע בתביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך 31,983 ש"ח. לגירסת התובע קיבל ממנו הנתבע אשראים שונים ויתרת חובו הגיע ביום 20/11/00 לסכום של 30,838 ש"ח.

הנתבע התגונן כנגד התביעה בטענו כי נענה לבקשת חברו ודים (להלן: "ודים") לפרוע עבור שיק שקיבל ודים דרך חשבונו של הנתבע באופן שלאחר הפקדת השיק בחשבון הנתבע, ולאחר שזה אימת את ההפקדה כמו גם את העובדה שהשיק "נפרע סופית" הוא משך במזומן את סכום השיק ומסרו לודים.
הנתבע אף הוסיף כי יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה כי זה איפשר להפקיד את השיק לחשבון הנתבע בלא חתימתו של האחרון וכי למעשה היסווה התובע תביעת שטרית במהותה ושיווה לה חזות של תביעה כספית המתבססת על טענה בדבר אי פרעון אשראי.

כבר מקריאת תצהיר העדות הראשית של מר איציק מלעי בשם התובע, ניתן להיווכח כי ביסוד תביעתו של התובע עומדת פעולה בנקאית אחת ויחידה זו, הנוגעת להפקדת השיק בחשבון הנתבע והחזרתו ע"י הבנק מזרחי ולאחר שהשיק חולל- כמפורט בסעיף 11 לתהיר מלעי.
אין ספק כי בבחינה זו של הדברים תביעתו של התובע מגלה טפח אך מכסה טפחיים.
כאמור לא ניתן לחלוק על הממצא לפיו מקורה של יתרת החוב בחשבון הנתבע מצוי בגלגולי הסליקה של שיק ספציפי, הראיה הניצחת לכך עולה מן העובדה כי בכל מועד רלוונטי עמד החשבון ביתרות זכות וחובה בסכומים נמוכים (בגבולות של כ- 3,000 ש"ח) ביום 2/4/00 עמד החשבון ביתרת חוהנ זעירה (6.96 ש"ח) בעוד שביום 3/4/00 חוייב החשבון בסכום של 32,903 ש"ח בגין החזרת שיק.

התובע ביקש למקסם את הרווח הראייתי הנובע מן העובדה כי בחקירתו טען הנתבע כי כלל לא דיבר עם ואדים על שיקים אלא על העברת כסף מחשבון לחשבון בעוד שבתצהירו גרס כי היה מדובר בהפקדת שיק.

נפסק כי התובע היפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי הנתבע הן בקבלתו לגוביינא של שיק ללא היסב (או חתימת הפקדה של הנתבע) והן בעיקר בהזנחת זכותו שלא להסכים להחזרת השיק ע"י הבנק הנמשך כפי שאישר מלעי באופן חוזר ונשנה בעדותו.
טענת התובע לפיה קשרו הנתבע וואדים קשר להונות את התובע תוך שימוש בשיק גנוב- לוקה בבסיסה כאשר לא הוכח כי מדובר בשיק גנוב וטענה זו כלל לא הועלתה במסגרת כתב בתביעה.
הדברים אמורים בטענה המחייבת טיעון מפורש ופירוט והתובע נושא בנטל ראיה כבד מן המקובל להוכיחה.

במחדלו של התובע להסכים להחזרת השיק ע"י הבנק הנמשך חרף הפרת הוראות הסליקה המקובלות כפי שתוארו ע"י מלעי בעדותו ותוך חייוב חשבון הנתבע תוך שהוא נאחז בסעיף 14.4 של תנאי פתיחת החשבון- חטא התובע בהעדפת האינטרס שלו ו/או של הבנק הנמשך על עניינו של הנתבע ובכך נכשל בהפרת חובת האמונים שחב בנק ללקוחו כמו גם בהפרת הכלל הבסיסי הגלום בהוראת סעיף 39 לחוק החוזים.
תביעת הבנק נדחתה.

מאת : ניהול ובקרה פיננסי / יאן קליימן