ביום 31/10/99 הגיש בנק לאומי לישראל בע"מ סניף אשקלון כנגד חב' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ תביעה בסדר דין מקוצר על סך 873,845 ש"ח, בגין תרת חוב שנצברה בחשבונה אצל התובע, וכן תביעה כנגד מר ישר מנשה בגין ערבותו לחוב זה. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ולאחר מכן בקשה מתוקנת למתן רשות להגן.

בדיון שהתקיים ביום 17/7/00 בפני כב' השופט אוקון ניתנה לנתבעים רשות להגן בשני עניינים:
א. בטענת התניית שירות בשירות ניתנה לנתבעים רשות להתגונן ביחס לתוכניות החיסכון שנפתחו לאחר שנת 1994. מדובר בתוכניות חיסכון הנזכרות בנספח. ביתר תוכניות החיסכון בוצעו הפקדות בשנים קודמות ולכן אין הנתבעים יכולים לטעון לגביהן.
ב. בטענת שינוי מדיניות האשראי באופן חד צדדי ע"י התובע.

נטל ההוכחה

טענות ההגנה של הנתבעים- התניית שירות בשירות, וכן הקטנת מסגרת האשראי ללא הרשאה, הן טענות הגנה מובהקות שמועלות מפעם לפעם ע"י לקוחות של מוסד בנקאי אשר בחשבונם נצברה יתרת חוב בחשבונם, אלא הנתבעים שלגרסתם התובע פעל בניגוד לדין, בכך שהיתנה שירות אחד והקטין את מסגרת האשראי ללא הסכמתם. משהעלו טענות אלו, עליהם לעמוד בנטל להוכיחן ולהתגונן מפני התביעה.

התניית שירות בשירות

אין די באי זכירת פרטי חשבון זה או אחר, על הסכומים המופיעים בו, כדי לשלול מניה וביה טענת הגנה של התניית שירות בשירות. הנתבע חתם על תוכניות החיסכון לפני מס' שנים, והמדובר במספר לא קטן של תוכניות שנפתחו במועדים סמוכים זה לזה. העובדה כי לא זכר את פרטי נציגי הבנק שטיפלו בחשבונו אין בה דבר חריג ומוזר, הגם שמדובר באדם העוסק בעסקי הובלות ואינו בקי, לפי עדויותיו בתצהיר ובבית המשפט, בעניינים כספיים הנוגעים לחשבונות בנק. לכן, אין לקבוע כי טענת הנתבעים משוללת כל היגיון, ויש לעמוד על הוראות האיסור בדבר התניית שירות בשירות, ועל אמות - המידה שנקבעו בפסיקה ובספרות המשפטית בהקשר לכך.

ראיה מסייעת וכבדת משקל לטענת הלקוח כי הבנק אילצו ליטול שירות שאין הוא חפץ בו כתנאי להעמדת שירות מבוקש, הנו היעדר היגיון כלכלי מצד הלקוח בנטילת אותו השירות הראשון.

גם הפסיקה ראתה נטילת אשראי, שעליה משולמת ריבית חובה גבוהה לשם השקעת הכספים בתוכניות חיסכון המזכות בתשואה נמוכה יותר, כמשוללת כל היגיון כלכלי מצד הלקוח. בית משפט המחוזי טען ב"כ הבנק כי ללקוח היה אינטרס להשקיע את הכסף שנטל כהלוואה בתוכניות חיסכון. כב' הנשיא זיילר לא השתכנע מטיעון זה וקבע כי הלקוח לא היה פועל ביוזמתו ליטול אשראי המחייבו לשלם ריבית גבוהה ולהשקיע את הכסף בחסכונות הנושאים ריבית נמוכה ביותר, אלא אם נעשה הדבר ביוזמת אנשי הבנק ובלחצם. כך נקבע ב- ת"א בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי.

במצב כלכלי המתואר לעיל אליו נקלע, לא יפעל הנתבע מיוזמתו הוא ויפתח תוכניות חיסכון בעלות תשואה נמוכה יחסית לריבית שעליו לשלם בגין יתרות החובה שנצברו בחשבון.
פעולה כזו אינה כדאית מבחינה כלכלית ועומדת בניגוד לכל היגיון עסקי. אדם נבון במצב דומה היה משתמש ביתרות הכספים שברשותו כדי לקטין את האובליגו ולא כדי להשקיע את הכסף שנטל כהלוואה להשקעה בתוכנית חיסכון, שכן הדבר כרוך בהפסד כספי. התובע לא מסר כל הסבר להצטרפותו של הנתבע למספר רב של תוכניות חיסכון, כאשר הוא מודע לירידת שווי הבטחונות שהעמיד לצורך נטילת האשראי, לקיטון ברווחי העסק ולקושי בפירעון התחייבויותיו הפיננסיות. פתיחת תוכנית חיסכון, במיוחד בעת שהחשבון נמצא ביתרות חובה והעסק על סף קריסה, הרעה את מצבו הפיננסי של הלקוח- הנתבעת ומנגד, לתובע היה אינטרס ויתרון בהפצת תוכניות חיסכון יותר.

על רקע האמור לעיל, מסתברת והגיונית גרסת הנתבעים כי תוכניות החיסכון נפתחו כתנאי להעמדת האשראים בחשבון. התובע, ביודעו כי בעצם ההחלטה אם להעמיד אשראי לעסקו של הנתבע. אם לאו, ניצל את כוחו הכלכלי להחתמת הנתבעים על תוכניות החיסכון בהן לא חפצו, ויותר מכך גרמו להם נזקים כספיים גבוהים יותר מאשר אם לא היו מצטרפים אליהן, ובמקום זאת היו משתמשים במקורות הכספיים להקטין את האובליגו.

לפיכך, הנתבעים עמדו בנטל להוכיח כי התובע היתנה את העמדת האשראי בחשבון בפתיחת תוכניות חיסכון ובהפקדת כספים בהן, התניה העומדת בניגוד לסעיף 7 לחוק השירות ללקוח.

שינוי מדיניות האשראי

נטען כי התובע לא היה רשאי לשנות את מדיניות האשראי שהעמיד לנתבעים, מבלי שנתן להם זמן ארוך מספיק להיערך לכך, ומבלי סיבה ו/או הצדק סביר.
להלן השתלשלות האירועים הנוגעת לשינוי מדיניות האשראי:

במועד פתיחת תוכניות חיסכון התחייב התובע להעמיד לנתבעת אשראי בגובה 1,500,000 ש"ח ועד שנת 1997 הועמדו אשראים בסכום של 1,700,000 ש"ח. ביום 30/7/97 החליט התובע להקטין באופן דרסטי את האשראי והודיע לנתבעים, באמצעות מנהל הסניף, כי החליט לבטל לחלוטין את מסגרת האשראי בחשבון הרלוונטי.

התובע אינו מכחיש את פעולות המתוארות ע"י הנתבעים בנוגע להקטנת מסגרת האשראי בחשבון נשוא הדיון, ולביטולה כליל. אלא, שמטענותיו עולה כי נהג כפי שנהג בעקבותמצבה העסקי- פיננסי המידרדר של הנתבעת אשר צברה חובות עתק. מצב זה גר לאי עמידה בהתחייבויות לפרעון ההלוואות והפחית את שווי הבטחונות שהעמידה הנתבעת כנגד האשראים שנטלה מהתובע.

הכרעה בסוגיה המובאת דורשת בחינת השאלה: האם רשאי בנק להקטין את מסגרת האשראי של לקוחותיו, ובאילו נסיבות?

השיקולים הפועלים במקרה זה מגוונים. מחד, כל מוסד בנקאי מחוייב לשמור על רמת נזילות מסוימת מתוקף הפרק התשיעי של חוק בנק ישראל, מכאן, שלעיתים תידרש פעולה מיידית וחד צדדית של הבנק כלפי לקוחותיו לפי שיקולים כלכליים. מאידך, פעילות עיסקית שוטפת בנויה על תזרים מזומנים תמידי, והפסקת העמדת אשראי ובהתראה קצרה עלולה להרע את מצבו הפיננסי של נוטל האשראי.

ב- ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי פ"ד לז(2) 673, עלתה שאלת זכותו של הבנק ךהחליט בכל עת אם ליתן ללקוחו למשוך אשראי אם לאו. בפסק דין זה נדונה הסוגיה בהקשר של עיקול שהוטל ע"י נושה על חשבונה של חברה חייבת בבנק, כאשר הבנק נאחז בתנאי לפיו הוא רשאי לסרב למשיכה באשראי בזמן נתון.

כמו כן ראו נסיבותיו של ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ - סניף עומר נ' מכבשים הדרום בע"מ, פ"ד מה(3) 182, בו נקבע כי שימוש הבנק בזכותו להעמיד הלוואה לפרעון מיידי אינו חסר תום-לב, לעומת נסיבות של ת"א 803/88 אלקרו בסיס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים מחוזי כו(79 287, לפיו אין הבנק רשאי לדרוש פרעון אשראי באופן מיידי, בהיעדר סיבה או אירוע חריג.

הפסיקה הכירה ביחסים בין בנק ללקוחותיו כיחסים מיוחדים, המטילים על הבנק חובות אמון רחבות שרמתן שונה ממקרה למקרה.

בנק הנותן במשך תקופה אשראי ללקוח, וברצונו לשנות את מדיניות האשראי והיקפה, מחוייב לפעול בהתאם לעקרונות הגינות וסבירות. עקרונות אלו מחייבים את הבנק לשקול את השינוי בשיקולים עניינים ולתת ללקוח התראה סבירה מראש על מנת לאפשר לו תקופת התארגנות סבירה. מידת הסבירות וההגינות תהיה גבוהה ככל שמדובר בלקוח שנהג מדי שנים ליטול אשראי מהבנק ולא חרג ממנהגו או מהסכומים המקובלים. גם בחינת מטרת האשראי וסיכויי החזרתו באים בחשבון לעניין זה, כמו גם השיקול הכלכלי הנגזר מרמת הנזילות שעל הבנק לעמוד בה.

למרות הקשיים בפרעון האשראים שנטלה התובעת, המשיך התובע להעמיד לה אשראי בתחילת שנת 1998, על מנת לאפשר לה להמשיך ולהפעיל את החשבון בסניף. הנתבע שלח לתובע מכתב הכולל את רשימת הצ'קים היוצאים שבידיו לחודשים אוקטובר עד דצמבר 1997, דבר המעיד כי הנתבעת המשיכה ופעלה בחשבון. ראיות אלה סותרות את הנטען לקיצוץ דרסטי ומיידי של האשראים בחשבון.

הקטנת גובה האשראים שהעמיד התובע לנתבעים, עד לביטול האשראי לחלוטין, בוצעה בהדרגה, תוך קיום פגישות עם הנתבע וניסיונות לגיבוש הסדר להפחתת חובות הנתבעים. מצבה הפיננסי של הנתבעת הורע, היא חדלה מלפרוע הלוואות שנטלה ושווי הבטחונות שהעמידו הנתבעים פחת. שיקולים אלו, שעמדו בבסיס ההחלטה להפחתת האשראים, הינם סבירים והוגנים, בייחוד לאחר שנבחנו דוחותיה הכספיים של הנתבעת ונדון מצבה העסקי עם הנתבע.

מאת : ניהול ובקרה פיננסי / יאן קליימן