כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מידגארד

    ישראלי, יהודי-פולני והומו תל-אביבי. זו לא התחלה של בדיחה, אלא חלק מהגדרות העל שלי, ולרוחן ניתנת לי הגושפנקא להיות ולכתוב שחור-לבן, ציני, חם וצבעוני. החיים שלי (במידה ויש לי), התחום המקורי שלי (שהפך להיות נחלת העבר אבל אולי אחזור ובגדול!), והבועה שמסרבת להתנפץ (כי אחרת איזה בסיס יש לדירת חדר ב-2700 ₪ ללא חשבונות), יעסיקו לי את השורות כאן מפעם לפעם כשאתקל בהם. אם בא לך לוותר על שעת פסיכולוג, תתחיל/י לקרוא.

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      19/1/12 10:16:
    הטלוויזיה ומפרסמיה מוכרים סחורה. לו היו מציגים אותה רק על ידי משתתפיה, במאיה וכל השאר, זה לא היה מושך לראות מה יצרו. צריך לצרף לכל פריט תיאור, רגש שיפקוד את הצופה, וכד'. תאר לך מכירת נעליים ללא הסבר פרט למחיר - האם זה היה מעודד בחינת המוצר? הפתרון הרצוי עבורך, מתוך הבנה מלאה של הבעייה, היא להתרכז בשם התוכנית ובשעת הופעתה...
    0

    רגש פריים-טיים

    1 תגובות   יום שלישי, 17/1/12, 20:57

    התקשורת המסחרית מוליכה אותנו שולל. היא מעוותת ומקצרת את המושג 'רגש', והדבר בולט במיוחד במימד הטלוויזיוני. כשצביקה הדר חוזר ואומר "כמה שזה מרגש" והפרומו מבטיח לך באותיות בוהקות שזה "הסיפור המרגש של השנה" (ויש כמה כאלה בשנה), כנראה שהצופה איבד כל יכולת להבין לבדו מה זה רגש, מה מרגש אותו, ומתי צריך לבכות. בכלל, כל נושא הרגש הפך לכזה שבא לביטוי מכוון מלכלוכית רטובה בקצה העין ועד בכי נזיל, כאילו מחר אתה מוסיף לרשימת הקניות סט טישו לעונה שלמה.

    וכמו בטלוויזיה, גם ברדיו ובעיתונות הכתובה יש מדד רגש מחייב, ואני לא מדבר על מדור האבל המפורסם לשעות הפנאי של הפולניות. מלבד כתבות בעלות "מדד דם", ישנן כתבות פר מדד רגש, כאלו שחובה בעקבותיהן לפלס שוב את הדרך לאוויר במנהרות האף, גם אם הסיפור בעל סוף טוב. כבר לא ניתן להתחמק מהצורך הממשי שמנסים להפיל עלינו בלהתרגש מכל פיפס שיכסה ויכפר על האיכות והצורך בגביית יותר כסף מהמפרסמים.

    מה שמעצבן אותי בכל הסיפור הוא, שאנחנו קונים את זה ולא צופים שזה על חשבוננו, על חשבון שיבוש מדד הקביעה הפרטי שלנו למה מרגש אותנו ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לא לפספס את הסיפור "המרגש" הבא שיעשה לנו "טוב".

    מרוב שאנחנו מופצצים במסרים מרגשים באריזה מסחרית ערוכה היטב על רקע מוסיקה סוחפת וסוחטת, שכחנו שרגש הוא לא רק לבכות, שהוא רק לא להיות עצוב, שהוא לא רק לרחם על אחרים, אלא גם צחוק, שמחה, אושר! ממתי סיפרו לכם בגאווה על הסיפור המצחיק שקרה למשפחה ההיא, או הקומדיה של השנה, או הרומנטיקה והאהבה שהזניקה לזוג אוהבים את החיים? הסיטואציות הללו הן חתיכות רגש ענקיות שמדורדרות לרוב לשולי הפריים-טיים, ולא מביאות קהל על פי תפיסת הרייטינג. לא מספיק לפחות.

    בעלי ההחלטה ישאירו את הצחוקים והיופי של החיים למועדים בהם צריך להעביר את הזמן בין לבין השעות שנקבע לנו "להתרגש" ולבכות. כאילו לא מספיק רע לנו בחיים, אנחנו צריכים לבכות מהחרא-חיים שיש למישהו אחר ולהרגיש ששפר מזלנו. סיפורים על סרטן, פיצול אישיות, משפחה שכולה... איזה כיף שיש משהו שמאחד את כולם ואפשר להתפרק ולהתרפק. אני חלילה לא מסתייג מהכוח שיש בסיפורים הללו ובכאבם של הסובלים, אבל קשה לי לראות אותנו, יושבים ובוהים בעלילות קצובות בהמשכים בנות 15 דק' עד להפסקת הפרסומות, ולהגיד שהיה מרגש וששווה היה לראות.

    הדבר הזה חלחל גם לפרסומות עצמן. אין כמעט פרסומות של חברות סלולר שאין בהן טאץ' משפחתי סביב סיפור געגוע או פרידה, "מרגשים" כמובן. אין אוכל שלא מקבל טעם עסיסי אם חייל לא חוזר הביתה לאכול אותו ליד אמא שלו אחרי חודש בשטח. למה אי אפשר להביע את הרגש בפן ההומוריסטי, הקליל? ממתי תחושות כאלו הפכו אותנו לפחות אנושיים? למה במדינה שכל השנה שלה מלאה ימי זיכרון, בעיות כלכליות וחברתיות, אי אפשר לספק הפסקה אמיתית ולשכוח מצרות היום באופן ממלא ומחדש יותר של הנפש והרוח.

    בישראל צריך לשמור על האופטימיות והחיוך, מהר יותר ויותר. נמאס לחזור הביתה ולהתרגש ממה שלא באמת רוצים לראות ולחוות. מציאות קשה יש לכולם בשפע. כשמופע סטנד-אפ ממוצע עולה 100 שקל, אני לא מתפלא שה"פאן" של לאה שנירר עולה לנו בהרבה בריאות כדי ליהנות ממנו גם. ועל זה אני מרשה לכם לבכות, כי אותי זה כבר הפסיק לרגש.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      י...וש/יק/ינקה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין