השבוע הסתיימה מכביית הנוער באוסטרליה. ארוע זה נערך פעם בשנה והוא מיועד לבני נוער יהודים בגילאי 12-17. במהלך היום הילדים מתחרים בענפי ספורט שונים, וכל ערב נערך ארוע חברתי אחר.

זו הפעם הראשונה שבני משתתף במכביה, ומצד שנינו (הילד וההורים) הארוע התקבל בהתלהבות רבה, כל אחד מסיבותיו הוא.

כדי לקצר ולהגיע ישר לעניין, רציתי לשתף אתכם באחת ההארות היותר "מקצועיות" של ארוע זה – ועניינה – פייסבוק.

לפני תחילת המכביה, פתחו המארגנים דף קבוצה סגור בפייסבוק אליו צורפו רק משתתפים והוריהם. כל הפעילות בקבוצה היתה זמינה לחברי הקבוצה בלבד – כך שהאבטחה והפרטיות נשמרו לשביעות רצון ההורים והקהילה (אבטחה היא עניין שמתייחסים אליו בכובד ראש גם באוסטרליה – למשל: החשש מפעילות איבה הוא הסיבה שמיקומם של מחנות ומכביות נשמר בסודיות וידוע להורים בלבד).

מה שקרה לאחר מכן היה מרגש ומסעיר (טוב, אולי קצת נסחפתי עם התיאור הזה ומקור ההיסחפות בנסיבות האישיות שלי - שילוב קטלני של חוקרת אינטרנט + אמא למשתתף צעיר בארוע). תוך ימים הצטרפו עשרות חברים לקבוצה (במכביה השתתפו 180 חניכים, ובקבוצה, נכון ליום האחרון של הארוע יש 160 משתתפים). המדריכים והילדים החלו להעלות עשרות תמונות במהלך כל יום, מתעדים את הפעילויות השונות (ללא תיוגים), אבל עם פעילות ערה של הורים מלייקקים, נערות ונערים ומדריכים מגיבים – בקיצור היה שמח.

מה שהפתיע אותי הוא ההתחככות (הוירטואלית)של כל המעורבים (נערות ונערים, מדריכים והורים) זה בזה בטבעיות רבה, בחופשיות ובחיוביות – כולם העלו תמונות, כולם הגיבו לתמונות ולייקקו אותם. לחשוב שמדובר בבני נוער מתמרדים...כאילו המרחב הוירטואלי יכול היה לספק לכל קבוצה את האינטרסים שלה באופן פרטי למדי בלי לפגוע באינטרסים של בעלי עניין אחרים באותם תכנים. אהבתי.

מצאתי את עצמי בודקת את הפעילות בקבוצה לאורך כל שעות היממה, מנסה לאתר תמונות של בני ובעיקר מתרשמת מהפעילויות, המשתתפים והאווירה שבלטה מאוד בתמונות. בקיצור התמכרתי. והתענגתי. האפשרות לחוות ולו בקצת את מה שעבר על הילדים, האפשרות להתעדכן אודות פעילויותיהם כמעט בזמן אמת ולראות את התמונות מלאות שמחת החיים, הפכו את הנסיעה הזו של בני לחוויה ממשית ומרגשת גם עבורי. אני, את הקילר אפליקיישן של פייסבוק - מצאתי. עכשיו מחכה בקוצר רוח ל"מכביות" הבאות.