אתם לא מאמינים איזה צחוקים הולכים ברכבת הישירה בין וורשה לקראקוב. בקרון האחרון יש מזנון אפלולי וקריר וכולם יושבים בו ושותים תה בחושך. שכה יהיה לי טוב. נכנסתי לשם אתמול, באמצע הנסיעה, כדי לקנות קפה. לא ידעתי שמגיע לי בחינם, כי אני תיירת מפגרת. איך שראיתי מה שהולך שם הרגשתי שגמרנו, הגעתי לגן העדן. שלושים פרצופים אומללים לוגמים בשקט ומסתכלים עליי, ואחד מגדיל לעשות ומזמין לעצמו את המאכל הלאומי של פולין, שזה לעטקס כאלה מלאים בבשר ומטוגנים בשמן בעומק חצי קילומטר. וואי וואי. כל כך רציתי לצלם אבל ידעתי שההבזק של הפלאש יהרוס הכול אז ויתרתי מראש. חזרתי לתא שלי ולגמתי את הקפה בשני שלוקים. יש חיבורים לחשמל במחלקה הראשונה אבל אין אינטרנט, אז שיחקתי סוליטייר במשך כל הנסיעה ולא ניצחתי אפילו פעם אחת. אפילו פעם אחת! למען האמת, אני חושבת שמאז שהגעתי לפה לא ניצחתי בכלל. כוס אמא של השמונה תלתן הבן זונה הזה שמגיע רק בסוף ובלי אף שבע.
טוב אחרי שצחקנו על כל המוטיבים הפולניים ניגש לעיקר: גרמניה. הדבר הראשון שלומדים כאן זה שפה זה לא גרמניה. קודם כל, אף אחד לא מדבר גרמנית. שנית, אף אחד לא הורג אותך. ושלישית, וזה חשוב מאוד אז תקשיבו היטב, אף אחד לא גרמני. ככה יוצא שכל השם המחורבן שיצא לעם הפולני בכלל לא קשור אליו. אז נכון שיש פה כמה מחנות השמדה וכל מיני סימנים שפעם היו פה גרמנים, כמו למשל הפארק רחב הידיים וזרוע הברבורים שנפרש מתחת לחלון חדרי בלובלין, ופעם היה עיירה יהודית חביבה שהושמדה כליל בבלגן שהיה פה בשנות הארבעים, לא יודעת אם שמעתם על זה, אבל חוץ מזה העם הפולני כל כך מוצא חן בעיניי שזה פשוט מביך. איך שהגעתי לפה הייתי מרוצה. כולם מתלהבים מזה שאני מישראל, או לפחות עושים את עצמם, ואני מצדי מביעה התלהבות מכל המנהגים המקומיים - -
רבאק, איזו כוסית נכנסה לבית הקפה עכשיו. שנייה אחת - -
וואי הגופה שלה כבדה. טוב, איפה היינו? אה כן, המנהגים המקומיים. בכל מקום שנכנסים אליו לוקחים ממך את המעיל שלך. זה מעצבן, אבל אני מתלהבת מזה בכל זאת. בכלל אני משוגעת על העניין הזה של הקור. בהתחלה הלכתי מהמיטה לשירותים עם שבעים שכבות וגטקעס וצעיפים ואלוהים יודע מה, אבל עכשיו אני זורקת זין ויוצאת לשופינג בלי כובע צמר. יש פה בסביבות אפס מעלות אבל כל חור עם ארבעה קירות, מתחנות רכבת ועד בתי קפה, מחומם עד אפס מקום וכולם מזיעים כמו חמורים. כרגע אני נמצאת בבית קפה ברובע היהודי בקראקוב. הגעתי לפה אתמול בלילה ותאמינו לי שאין לי מושג איפה אני נמצאת, מה זה קראקוב ולמה חילקו את היהודים לרבעים. יש פה חיבור לחשמל ואינטרנט אלחוטי והמון חתיכים, וזה כל מה שאני צריכה. בכלל, יש בפולין מלא חתיכים. גם מלא כוסיות, אבל לצערי מתחילה להיגמר לי התחמושת. מה גם שאני כל הזמן אוכלת חביתות בשמן עמוק עם קישוטי כולסטרול נוזלי אז לא נראה לי שיש לי זכות דיבור בכלל. זה מוזר, אבל מאז שהגעתי לפה הפסקתי להיות פולניה. אני כל הזמן מרוצה, מחייכת, מנומסת, אדיבה. אני מצלמת פחות ומסתכלת יותר, מנסה לבטא מילים פשוטות בפולנית ולא מצליחה, מצחיקה את עצמי, מנהלת שיחות ארוכות עם אמנים, מדריכים, פרופסורים וסתם אנשים, נהנית מאלכוהול, מסיגריות מנטה, מהשמנה בלי חשבון, ובעיקר מאיזה בחור אחד. הכול זמני, הכול ארעי, אני לא זוכרת מתי נהניתי כל כך מהמרחק האדיר מהחיים, ואני לא זוכרת מתי הצלחתי להיפרד ולהניח לערמה כה ענקית של געגועים. |