הערב ירד על היישוב 'מעלה צור'. בני ישב על מדריגות ביתו, ראשו טמון בידו, נבוך ומבולבל. אינו יודע מה להחליט. אינו יודע אנה פניו מועדות. צעיר בתחילת העשרים. אינו יודע איך לחשוב. נשא עיניו אל על, אלפי כוכבים מחייכים. קורצים לו להצלחה בהמשך חייו. תקע מבטו שם למספר דקות, וטיפה התעודד מהמראה המרנין. המשיך להביט אל המרקם האין סופי, והנה מחשבות וגעגועים החלו להציף את ליבו המיוסר. הוא אינו יודע ממש למה יתגעגע כ"כ, אך משהו בהחלט מציק לו, איזה געגוע, איזה רגש שאינו נותן לו מנוחה.
עוצם הוא עיניו, ומחשבתו יוצאת למסע חיפוש אחר אותו געגעוע עלום. האם מתגעגע הוא לאביו?! או לשמא מתגעגע הוא לחברתו הטובה אותה נטש לפני שנה. לא ולא. לא לאביו מתגעגע הוא, גם לא לרעות, חברתו לשעבר, לא לחברים ולא לימי הילדות. למה הוא כן מתגעגע, למה?... רוח של שחרור וחופש החלה מנשבת בתודעתו. ציור מקסים של שדה רחב מימדים, עם מאות פרחים ססגוניים ועליזים המקבלים חומם מקרניה המלטפות של השמש הזורחת, בעיני רוחו ראה את עצמו רוכב על אופניים בשביליה של שדה רחב ופראי זה. צועק וצווח משמחת השחרור והרוגע..
מתחיל לגשש הוא מעט מעט. כמו ציור של פיקאסו המתחיל לקבל קצת משמעות. כן לחופש הוא זקוק. זה זמן רב שמתייסר ומתחבט הוא, בין יצריו הקיצוניים לבין חיים של סדר ומשמעות. מרגיש הוא קרוע בין ב' עולמות אלו, כקטן הנופל בין ב' כיסאות גדולים ומפחידים כאלה..
אחח... החיים יפים, מזכיר לעצמו כל בוקר אגב הקפה והקרוסאון. עצי האקליפטוס נראים לו מקרוב. ניחוח מרגיע, מרענן. והנה נכנס הוא לעמקו של היום, נוסע ללימודים, לעבודה והכל נעשה מעצבן ומעיק. תר בליבו אחר משמעות וריאליזם. אך הוא אינו ממש מוצא.
מרגיש הוא כנווד אבוד, אי שם במעבי היער, המחפש אחר מעט מזון שישביע את נפשו הרעבה והכמהה. והנה אותו נווד רואה בקתת עץ קטנה, רץ הוא בכל מאודו, מאושר וחושש כאחד. נכנס הוא לבקתה, אך אוי, הבקתה חשוכה ואפלה. צועד לאיטו, נזהר לא להיתקל בחפצים חדים ומסוכנים, אך כמה מסכן, בצעדו השני כבר נתקל בקרנו של מיטה, זז טיפה ימינה ונתקל שוב, הפעם אינו יודע במה . ממשיך הוא לגשש דרכו, מניח ידו על שידה קטנה, והנה לפתע מוצא בידו נר וגפרור... נרגש כולו הדליק הנר, ואור רב מילא את הבקתה הקטנה. עתה הכל נראה כה פשוט ומחוור. וואוו, איזה עוצמה. ניגש הוא למטבח, ושם על שולחן עץ מאולתר מוצא את מבוקשו.
וכך מרגיש גם בני מיועדנו. מבולבל. תוהה. נבוך. נרגש. מחפש ואינו יוד בדיוק מה. כן, את פרוסת הלחם מחפש הוא. אך איכן יחפש?! האיך יועילו חיפושיו בו בזמן שאינו יודע כלל אודות קיומו של המאכל הספציפי.. אחח... ממשיך הוא לגשש בליבו אחר אותו געגוע... 'חופש' הוא מושג כללי מדי, הגעגוע לשחרור זה החל לפעום בליבו לפני זמן רב, אין הוא מתגעגע לכותרת מפוצצת זאת. הוא מחפש את אותו פרט ספיציפי שיתן לו תחושת שחרור זו... תוהה בליבו, מאמץ מחשבתו, משיא עיניו שוב למשטח הגדוש באלפי כוכבים, כן, משהו מתחיל להתחוור, הנה רואה הוא. להבה זכה וברה רוקדת באציולות, נעה באלגנטיות הימין והשמאל, מעלה ומטה. איננה נינוחה. לא רגועה. מחפש שלווה ורוגע. הלהבה יפה ועדינה כ"כ, משקפת אורח חיים של תוכן ומשמעות. בני עוצם עיניו, מתמקד ומתרכז כולו בלהבה אצילית זו. פתאום מרגיש את עצמו מחובר כ"כ לתחושותי'ה של הלהבה. משהו בטבעה מזכיר לו טבעו הוא. מתיישב הוא על רצפת העץ, משלב רגליו ומרכין ראשו על אגרופו, בוהה בנרות החנוכה. משחזר במחשבתו את סדר השתלשלות המאורעות. כן, הכל קשור באותה הנקודה - מלחמתו של האור בחושך, האמת בשקר, הצדק בקיפוח. הוא אינו מבין דיו המסר של נרות החנוכה. אך הוא מתחיל לה אור וחושך, נלחמים זה בזה. משביתים זה את זה. פעם הוא ופעם הוא, כל אחד בתורו ינצח. אנו כבני אנוש מוכרחים לזכור תמיד לאיזה מחנה נשתייך, לאור, או שמא, חלילה, לחושך. האם נכיר במציאות של חושך, שקר, אפליות חברתיות, שחיתות וחוסר התחשבות בצדק וברוח, או שמא יהיה בנו הדעת לבחור באור, באמת, בצדק וביושר, הדדיות וחברתיות. |