יום אחד נגשה אלי בתי בעודה בת 22 לערך ושאלה: "אמא תגידי, כשילדת אותי בלעת איזו גלולה באותו יום שגרמה לך לדעת להיות אמא ??? איך זה כשנהיית אמא את פתאום יודעת הכל ??? אני שואלת, כי אני רוצה לגדל את ילדי בדיוק כמו שגדלתי אני ואיך אדע לעשות את הדברים כמוך, איך את יודעת את התשובות לכל השאלות ??? איך את יודעת לומר לי בדיוק את מה שאני צריכה לדעת בכל מצב ???"
וואוו ! זה היה מפתיע ומחמם את הלב, ממש מרגש, זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל אי פעם בחיי. וזו הסיבה שאני מרשה לעצמי לכתוב היום את המאמר הזה: בין הורים לילדים.
אני לא בטוחה שאני הדוגמה לאימא הכי טובה בעולם, אני יודעת בוודאות שעשיתי טעויות. אולי לא פטאליות, בטח לא של חיים ומוות, אבל בכל זאת... בסך הכל הכללי אני חושבת שהצלחתי.
בתי אמנם בת יחידה אז אולי היתה לי יותר סבלנות, מצד שני באותה סיטואציה הייתי גם הדמות ההורית היחידה הנוכחת רוב הזמן.
אבא של בתי מתגורר בחו"ל ובימי ילדותה ונערותה הייתה נוסעת אליו מספר פעמים בשנה, בדרך כלל בחנוכה לשבועיים, בפסח לשלושה שבועות ובחופש הגדול לחודש וחצי לפחות, כך שהיה לי זמן לקחת הרבה אוויר לפני חודשים של התמודדות לבד מול החיים. לא שאני מרחמת על עצמי ממש לא, אולי זה אפילו קל יותר בדרך זו, אין מי שיסתור את דברי או יטיל ספק בהחלטותיי, מה שאני אומרת הוא הדבר הנאמר ונקלט.
למדתי שאין שחור או לבן ביחסינו עם ילדינו, אני אומרת שיש דברים עליהם לעולם אני לא הייתי מתפשרת ואותם הבהרתי לבתי מאז ומתמיד.
"יקירתי", אמרתי לה: "אני חייבת לך קורת גג, אוכל, בגדים והשכלה, את כל השאר צריך לבנות, הדרך היא דו סטרית, את תכבדי אותי ואני אכבד אותך, את תתייחסי אלי יפה וכך גם אני אליך, את תקשיבי לי ואני אקשיב לך, כי במערכות יחסים אין דבר כזה רק לקחת או רק לתת, יש גם וגם, יש חובות ויש זכויות אין דבר כזה רק זכויות, יש דברים שאני עושה בבית ויש דברים שאת עושה". כל זמן שהאיזון נשמר הכל נפלא, הכל עובד, כאשר איזון זה מופר, הכל משתבש.
וכך ביני לביני החלטתי מה חשוב ועקרוני שלא אוותר עליו בחינוך וערכים, ומה פחות חשוב ועליו אהיה מוכנה להתפשר, וכך בררתי את העיקר מהתפל.
לא תמיד היה קל, היו עונשים לתת כשהיה צריך, כמו: לא לרדת למטה לשחק, או לא להזמין חברות, או להעלים משחק לזמן מסוים כאשר לא סודר למקומו אחרי שמספר פעמים חזרתי ובקשתי לסדר, או לא לראות טלוויזיה ליום או יותר.
לנבל את הפה או להתחצף בכלל לא בא בחשבון, ואם זה היה קורה, יש את הטיפול הכי יעיל בעולם וזה הטיפול שבשתיקה, האמינו לי הורים יקרים, אחרי מספר פעמים ילדכם לעולם לא ינבל את פיהו לא יקלל או יתחצף אליכם, כמובן שזה יקרה רק אם תעמדו בזה.
כשאנחנו נותנים עונש עלינו להחליט מראש לכמה זמן נתן את העונש ולעמוד בזה ! אם אנחנו אומרים לילדנו "אל תפנה אלי ואל תדבר איתי בשום עניין עד הערב, עד מחר, או עד שתבקש סליחה וכו'", תעמדו בזה ! אם אמרתם אין טלוויזיה היום, תעמדו בזה ! לעולם אל תשברו את המילה שלכם אחרת הכל אבוד, למילה שלכם לא יהיה ערך.
אם נתתם עונש תדאגו לכך שאתם תוכלו לעמוד בעונש שנתתם. אם תוותרו לפני הזמן, מילתכם בסכנה. בפעמים הבאות לא יתייחסו למילתכם, משום שהיא ממילא לא שווה הרבה. הורים נופלים במקומות האלו כל הזמן ואחר כך אינם מבינים היכן נכשלו.
הורה המאפשר לילדו לדבר אליו בחוצפה משום שהוא לא רוצה לפגוע בילדו, יאלץ להתמודד עם הרבה חוצפה, לעג וזלזול. לצערי אני רואה סביבי הרבה הורים שמרחמים על ילדיהם ומאפשרים להם להיות חצופים ומזלזלים ולא מפסיקים להתלונן ולבכות על כך.
הורים יקרים, זה בידיים שלכם, שלנו, אנחנו כאן קודם כל לחנך ולהדריך, עלינו להיות כמו המאמן, להיות חברים זה נהדר, אחר כך.
אני מאד נהניתי להיות גם חברה של בתי לאורך כל הדרך, אבל עם זאת לא שכחתי את תפקידי ואת אחריותי, ידעתי שעלי להדריך אותה להיות עצמאית בעשייה ובחשיבה שלה, להראות לה שיש תמיד מספר דרכים להסתכל על כל דבר וממקום של אהבה לעשות בחירות בחיים, ולקחת אחריות על התוצאות של כל בחירה.
לילדינו יש חברים רבים, הם אינם זקוקים לעוד חברים, הם זקוקים להורים מנחים ומדריכים, עלינו להבין שעלינו מוטלת האחריות להביא אותם לבגרותם עם ארגז כלים עשיר ואפקטיבי לחיים, כדי שהם יוכלו להגיע להצלחות שלהם, לא רק בידע והשכלה, אלא גם באינטליגנציה רגשית (ללמוד לנהל את רגשותיהם), לאפשר להם העצמה אישית, הערכה עצמית, ביטחון עצמי, חשיבה חיובית והשכלה פיננסית, החשובים לא פחות והם לדעתי חלק בלתי נפרד מכישורי החיים.
אם חסרים לנו כלים או חלק מהם, עלינו למצוא מקומות שבהם נוכל ללמוד אותם, כדי שנוכל להעביר זאת הלאה לילדינו ולהעשיר את חייהם ולתת להם הזדמנות הוגנת לחיים.
החיים היום נעים במסלול מהיר, הטכנולוגיה מתפתחת כל הזמן הזמנים משתנים במהירות והכישורים הנדרשים לחיים טובים אינם כפי שהיו אתמול, עלינו להתחדש למען ילדינו, להתפתח וללמוד כדי שנוכל להדריך אותם נכונה מבלי לאבד את השפה המשותפת בינינו. החיים דינאמיים ועלינו לנוע כל הזמן ולא להישאר על הספה בבית ולזפזפ בשלט.
אנחנו לא יכולים להאשים רק את מערכת החינוך במה שקורה לדור הצעיר, לנו יש חלק נכבד במה שקורה לילדים שלנו, נזכור שכאשר אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי האחר יש עוד 3 אצבעות המופנות אלינו. כאשר אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי המדיה המאכילה אותנו בתכניות תת רמה 3 אצבעות מופנות אלינו כי אנחנו מאפשרים למדיה הזו לחדור לביתנו. כאשר אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי המדיה המאכילה אותנו תכניות אלימות, בל נשכח שאנחנו אלו שמאפשרים את זה אצלנו בסלון (3 אצבעות). ועוד ועוד דוגמאות.
הורים יקרים בואו ניקח אחריות על מה שקורה לילדינו ולנו בחיים.
לחיי ילדינו, הדור הבא
באהבה
אריאלה |