כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה השמאלית שלי

    ארכיון

    0

    מדינה סכיזואידית - פרנואידית

    1 תגובות   יום רביעי, 18/1/12, 16:46

    אין, אין על מדינת ישראל, אני אומרת לכם, אין כמו בבית. איפה עוד יש ערבות הדדית כזו? איפה עוד מדינה שלמה מתגייסת למען חייל חטוף אחד? איזה עוד עם היה מצליח לבנות ב-60 שנה את מה שאנחנו בנינו ולהפריח ככה את השממה? בואו נציין את ההצלחה המדהימה שלנו בזיקוקים ובתס"חים, לתפארת מדינת ישראל, כי איפה עוד האוכל טעים כל כך?  איפה עוד יש כזה קיבוץ גלויות ושבת אחים גם יחד? איפה עוד האנשים חמים כל כך?

    חמים? גם כן חמים. כל הישראלים האלה, זה פשוט נורא. חוצפנים אחד אחד, נדחפים בתור, חותכים בכביש, מעלימים מסים, רוצחים בגלל חניה. הפוליטיקאים מושחתים. הטייקונים גונבים. החרדים  פרזיטים. האתיופים כל הזמן רוצחים את הנשים שלהם. הרוסים – גם שיכורים וגם פשיסטים. האשכנזים – אליטות שמאלניות מגעילות. והמזרחים – סתם חסרי תרבות. גועל נפש המדינה הזאת, אי אפשר לחיות פה, והחינוך, והבריאות, פשוט על הפנים. איפה משיגים גרין קארד?

    אבל לפחות אנחנו לא כמו הערבים. אצלם, רוצחים על כבוד המשפחה כל יומיים. אצלם, בכלל אין שום ערך לחיי אדם. כל מי שיש לו שכל מבין שהם רוצים לזרוק אותנו לים ולהשמיד את המדינה היהודית וכל אחד ואחד מאיתנו. ומול האיום הקיומי הנורא הזה, אנחנו חייבים להתאחד, ולזכור שיש לנו את האנשים הטובים ביותר, מנהיגים שאנחנו צריכים לעמוד מאחוריהם, מסורת יהודית רבת שנים ונפלאה, קיבוץ גלויות ושבת אחים גם יחד. ואם איזה אירופאי מטומטם אומר משהו אחר- זה בגלל שהוא אנטישמי, וסבא שלו רצח יהודים בשואה. ושתדעו, שום דבר לא השתנה מאז. עדיין כולם רוצים להשמיד אותנו. אבל אנחנו ננצח!

     

    מלאני קליין הייתה פסיכואנליטיקאית שנויה במחלוקת ורבת השפעה. שנויה במחלוקת, בין השאר כיוון שדיברה על שנת חייו הראשונה של התינוק במונחים קשים לעיכול, ויש שיאמרו מופרכים. רבת השפעה, בין השאר כיוון שההמשגה שלה עוזרת בתיאור של סיטואציות ותהליכים רבים דווקא בחייו של המבוגר. בהפשטה, וללא התייחסות לתאוריה ההתפתחותית, מלאני קליין מדברת על שתי פוזיציות אנושיות,שבני אדם עשויים גם לנוע ביניהן לאורך חייהם.

    בפוזיציה הסכיזואידית-פרנודאידית, שהיא הקדומה יותר והבעייתית יותר, האדם אינו מסוגל להכיל ניגודיות באובייקטים בעולם, הוא אינו מסוגל לראות גם צדדים טובים וגם צדדים רעים בעת ובעונה אחת. לכן, הוא מבצע פיצול (ומכאן – סכיזואידי. סכיזו = פיצול), ובכל רגע נתון מסוגל לראות כל אובייקט (או סובייקט) בעולם, כולל את עצמו, או כטוב לגמרי, או כרע לגמרי. כעת, אחרי שפיצלתי, מתעוררת בי תוקפנות כלפי האובייקט הרע, אלא שגם אותה אני לא מסוגלת להכיל (כי אם יש בי תוקפנות, אני כבר לא טובה לגמרי), ולכן אני משליכה אותה החוצה: האחרים, כל הרעים האלה שיש בעולם, הם מלאים בתוקפנות, לא אני. כעת אני מרגישה טוב יותר – חזרתי להיות טובה לגמרי. אבל יש לזה מחיר. העולם החיצוני הפך להיות מאיים, ועכשיו אני מפחדת ממנו. (ומכאן – פרנואידי). ע"פ קליין, תקיעות בפוזיציה הזו היא השורש של מרבית מחלות הנפש.

    הפוזיציה השניה, והרצויה יותר, נקראת, באופן פרדוקסלי, הפוזיציה הדכאונית. בפוזיציה הזו אני מצליחה לעשות אינטגרציה ולהבין שהטוב והרע מתקיימים ביחד, באותו אובייקט בעולם, ולא פחות חשוב מכך, מתקיימים ביחד, בי. ומדוע הפוזיציה הזו דכאונית? יש בה מעין אובדן התמימות – העולם המושלם, הנקי מרבב, האנשים המושלמים, אני המושלמת – כל אלה אינם קיימים יותר, וגרוע מכך, ישנה הכרה בכך שהם בעצם לא התקיימו מעולם. תמיד היה מעורבב בהם קורטוב של רע, ולהיפך. על אף העצב הכרוך בהבנה הזו, זוהי, אליבא דקליין, הדרך היחידה לבריאות נפשית ולהתנהלות טובה בעולם.

     

    מדינת ישראל התחילה, כמו כל ילד, בפוזיציה הסכיזואידית- פרנואידית. ארץ נהדרת לעם נפלא, ושאיש לא יעיז לומר אחרת. כולם התגייסו זה למען זה, כולם האמינו באותם דברים. לפני המצאת הפוסט ציונות ושאר השטויות מהסוג הזה, כולם ידעו את האמת והאמינו בה, כמו שצריך. גם האויבים היו אויבים, כמו שצריך, חמישה צבאות ערב, לא השקרנים האלה שמדברים עם האו"ם. הכל היה פשוט ויפה.  

    לאט לאט, בתהליך התבגרות סטנדרטי, המדינה נכנסה לפוזיציה הדפרסיבית. יכול להיות שאנחנו בעצם לא חיים כל כך טוב כמו שאמרנו כל הזמן. יכול להיות שיש גם חסרונות במדינה. דברים שצריך לתקן. לשנות. ביחסים בינינו. ביחסים בינינו לבין אחרים. ובמקביל, אולי האויב הוא מישהו שאפשר גם לדבר איתו. אבל איך מישהו יכול להיות גם אויב ששונאים וגם מישהו שמדברים איתו? זה מסובך. זה מבלבל. ובמקביל, מסתבר שלא כל המנהיגים שלנו כל כך מוצלחים, חלקם אחראים למחדלים, חלקם עוברים התמוטטויות עצבים, וחלקם אפילו נכנסים לכלא. לא נעים. אולי גם הישראלי היפה הוא לא תמיד כל כך יפה. לפעמים הוא שחצן, לפעמים הוא חוצפן, לפעמים הוא אנס. זה די מבאס. די מבאס גם לחשוב, בזמן זיקוקים של יום העצמאות, על עוולות שאולי המדינה שלך עושה. זה הורס את כל הכיף. זה מפריע לתחושת הביחד. זה די מדכא, בסך הכל.

    ואומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו. פעם, היו פה מנהיגים שאפילו כשהם עמדו על הראש הייתה להם ראיה מושלמת וישרה של המציאות. פעם, כולם שירתו בצבא ולא היו משתמטים, ולא היו כל הדיבורים המבלבלים האלה על כיבוש. פעם, לא היה את כל הפלורליזם המיותר הזה. הטוב היה טוב, והרע היה רע, כמו באגדות ילדים, כמו שצריך בשביל שהחיים יהיו פשוטים ונחמדים. והנה אנחנו חוזרים לפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית. והנה, כל קול פנימי שאומר אחרת מושלך החוצה, לאמור: אלה לא משלנו. אלה נגועים בשנאה עצמית (והרי שנאה עצמית זה הפחד הגדול ביותר של האדם בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית, מפניו בא הפיצול להגן), וכדאי שישתקו. וכל קול חיצוני שלא מספק את רצוננו – רשע שבא לכלותינו. והעולם כל כך מאיים ומפחיד, ואנו הולכים ומסתגרים ממנו, בטוחים בצדקתנו, כי זה מה שנשאר לנו.

    והבריאות הנפשית החברתית-לאומית שלנו הולכת ונהיית כל כך, כל כך, שבירה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/1/12 10:47:

      רק בישראל הכל "רק בישראל"...

      נתת פרספקטיבה מעניינת מאוד.