שנת 2011 תיזכר כשנה שבה יצאו המוני בית ישראל לרחובות על מנת לדרוש צדק חברתי. כמה סמלי הוא הדבר שממש באותה השנה ובסמוך לאירועי המחאה, גם השכנים שלנו מסביב לביצה המזרח תיכונית יצאו לרחובות במה שכונה "האביב הערבי". שם כמו פה, אחרי ההתלהבות הראשונית של מחאה ומומנטום, והנה החברה לוקחת אחריות על עצמה, השינוי בפתח ותחושה של התחדשות מציפה את כל אגן הים התיכון. אחרי האביב הגיע הקיץ ולאחריו הגיעו הגשמים, ועם הגשמים נעלמו התקוות לכל הרוחות, ממש כמו בשיר של דילן: "אין לי תשובות, וכל התקוות הלכו להן לכל הרוחות".

אחרי שהעם לא מצא צדק, אולי ינסה הצדק את מזלו למצוא איזה עם חברתי, אחד כזה שלא נח על זרי הדפנה אחרי הפגנה אחת מוצלחת, כזה שלא מוכן לקבל מינוי ועדה כפתרון לבעיות האמיתיות שלנו כאן; עם שיכול להיישיר מבט לנבחריו ולומר להם: אם לא תרדפו אחרי הצדק, בסופו של יום הצדק ירדוף אתכם. בשוליים הסהרוריים של השנה הסהרורית הזאת, מנסים כמה מחוקקים סהרוריים לחוקק חוקים סהרורים ובכך לסתום את הגולל על אותו קיץ קסום, שעם בוא החורף שקע בתרדמת עמוקה.

כל התקוות הלכו להן לכל הרוחות? צילום: activestills.org

כל אותם מוחים הטוענים כי אסור שהמחאה תהיה פוליטית, טועים ומטעים. הזירה היחידה שבה יכול להתחולל השינוי הינה הזירה הפוליטית: צריך לומר לממשלה שהאג'נדה שלה היא כלכלת שוק, משק תחרותי והפרטה עד זוב דם. כי אין לנו עניין בלהחליף דיסקט, יש לנו עניין בלפרמט את המחשב ולהתקין תוכנה חדשה, נקייה יותר, ערכית יותר, סוציאל-דמוקרטית יותר, כזו שיודעת כי פערים גדולים מדי בין האוכלוסיות מסוכנים יותר מנשק גרעיני איראני, כזו שיודעת כי הקשר הסימביוטי בין הון לשלטון מסוכן מכל טיל באליסטי המאיים עליינו ממזרח, מצפון ומדרום, כזו שיודעת שעם חזק ומדינה חזקה מתחילים מחברה בריאה.

אבל במדינה שבה גם הבריאות מופרטת באכזריות אין קץ, לבקש חברה בריאה זו משאלה גדולה, אולי גדולה מדי.