כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    cafe is going down
    ';
    TheMarker Cafe(דורון גראור) אוסף של רגעים - מתוך 100 ספורים קצריםאת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק - על חייו הקשים של הנגן המתחיל (-:
    0

    את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק - על חייו הקשים של הנגן המתחיל (-:

    את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק - על חייו הקשים של הנגן המתחיל (-:

    ‎10

    מוזיקה  

    10 תגובות   יום חמישי, 19/1/12, 22:53

    הנגינה, היא שפה ללא מילים.
    שפה של צלילים החודרים אל מתחת העור, מגיעים אט אט ללב ופותחים בו חדרים לשקט, רעם וסערה.
    רבים דופקים על פיתחה, בוחרים כלי זה או אחר, אך רובם מתייאשים ומחפשים חלופות תרבותיות אחרות, שאם לא כך, האנושות ברובה היתה מנגנת, והעולם היה טוב בהרבה ורגוע.

    בליל השפות המפוזרות בעולם שונה מהעולם המוזיקלי, בו קיימת שפת תווים אחת.

    בקלסיקה המצ"ב (שוסטקוביץ מס' 2), הנגנים בכל כלי יקראו את אותם תווים וינגנו בהרמוניה, למרות שהגיעו מנקודות שונות בגלובוס.           

    http://www.youtube.com/watch?v=LX1fiE0U1qA&feature=player_embedded
     

     קשים חייו של הנגן המתחיל(-:

     

    מהשבוע הראשון שהתחלתי לנגן באקורדיון, צעק השכן שגר בבניין ממול : "יא בן-זונה, בחיים לא תדע לנגן. מספיק עם הרעש, ".

    אחותי איימה שתעזוב את הבית, מה שגרם ליצירת מוסיקת מחאה. רק הארון והספרייה הכבדה, חסמו את אחותי וחברותיה מלזרוק מהקומה השלישית את האקורדיון האדום. 

    לזכותם של הוריי, שהעמידו פנים בגבורה, כאילו הם מתענגים מכל צליל והתעלמו מהאיומים.

    **

    המורה הראשון לאקורדיון, היה רוסי זועף קצר רוח שהעיף לי סטירה. מהמורה - איני זוכר דבר, אבל את הסטירה כן.

    המשכתי לנגן גם כשאחת המדריכות המבוגרות, טרחה והגיעה עד למשרדי עירית ת-א והתלוננה שהאקורדיוניסט של הקייטנה מקלקל את הילדים בשירים לא חינוכיים, והוא גם לא מנגן משהו...

    המשכתי לנגן גם כשנזרקה עלי עגבניה ב"ערב הורים וחיבור" בקן מחנות העולים הסמוך לבית החייל בת-א.

    אחד ההורים צעק:
    "יאללה יאללה, מספיק עם שירי פולניה, תשים כבר מזרחי"  ופתאום משהו רטוב נזל עלי מהשערות לפנים ונכנס לעיניים.

    הרגע הקסום נחרט. נזכרתי שזה קרה גם למדונה...
    מדי פעם כשאני עובר על פני הקן שהפך לחניון, אני מנסה לדמיין כיצד התקבלה ההחלטה להביא את אותה עגבניה לאולם:
     "בחייאת שושנה, העגבניה שעל השולחן במטבח - תכניסי אותה לארנק, בטח נהיה רעבים או שמקסימום נזרוק אותה על מישהו.."

     **

    לכל נגן יש את ה"גורו" - או "המציל", שעמד לצידו ברגעי המשבר המוזיקלי, שבלעדיו לא היה ממשיך לנגן. 

    לצידי, בלי שידע, עמד דובי פלג, רואה-חשבון, שהגיע לבית הוריי בחצות. במצוות אחי ובהתעלמות מלאה מהשכנים.
    הוא פתח את קופסת האקורדיון שהעלתה אבק והוציא  
    ל ת ד ה מ ת י  מהאקורדיון צלילים של תזמורת שלמה. אצבעותיו ליהטו במהירות, שהעין לא קלטה, יצירות ומנגינות, שהותירו אותי נדהם ופעור-פה. 

    נגינתו הוירטואוזית החזירה לידיי את האקורדיון שכבר ראיתי בו כלי מאוס שצליליו צורמים ובלתי נסבלים...   

    http://www.youtube.com/watch?v=-VI3zoLm2_w&feature=player_embedded

     


     


    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/4/13 11:16:
      נפלא המסע שלך בעולם הנגינה והמוסיקה.. !!!
      אל תפסיק לנגן :)
        11/2/12 11:07:
      איזה כיף לך. גם שהיה מי שיקשיב, גם שהיה מי שאפילו עשה את עצמו מתענג, וגם שהיה מי שהחזיר לך את האמונה בנגינה. שמחה בשבילך.
        29/1/12 02:09:
      כל הכבוד שלא ויתרת. אני מזמן הייתי עושה את זה.
        27/1/12 09:32:

      דורון

       

      תודה רבה לך על הסיפור האישי שמגלה את צפונות לבך.

      מלבד אהבתי למוזיקה מה שעוד מצאתי בסיפור שלך הוא משהו שחוויתי בחיי:

      תשוקה ואהבה אמיתית מתוך המהות הנשמתית שלי ליצור את מה שאני טובה בו אבל המשפחה/החברה התעלמה מזה כי מסיבה כלשהיא לא התאים לה וניתבה אותי כמו שלה זה מתאים.

      היות ובזמנו נעדרתי חוסן נפשי כדי לעמוד על שלי ולממש באמת המהות שלי ומה שאני טובה בו, הלכתי עם רצונות המשפחה/החברה תוך תסכול והרגשה של פספוס גדול שנים ארוכות.

       

      היכולה רקפת להיות כלנית?

       

      לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

       

      הייתי כלנית מזויפת כי בתוך תוכי אני רקפת.

       

      אחרי הרבה שנים של עבודה עם עצמי, קילוף של אין ספור שכבות, הבנתי שאני חייבת להחזיר לעצמי את עצמי האמיתית ואת תשוקתי האמיתית ולממשה. אני מבינה את גודל הפספוס אבל מצד שני יוצאת היום מחוזקת ואיתנה לעמוד מול כל מי שחושב/ת שיודע/ת יותר טוב ממני מה מתאים לי.

       

       

      אני רואה כל הזמן מסביבי נשים וגברים שמכתיבים לאחרות ואחרים מה לעשות וליבי על אותן ואותם שנעדרות/נעדרים חוזק נפשי לעמוד על שלהן/שלהם מולן/מולם ושנים שלמות מהלכות/מהלכים ליד עצמן/עצמם.

       

      אני רואה כל הזמן מסביבי נשים וגברים שמכתיבים לאחרות/אחרים מה לעשות כי להן/להם הכתיבו מה לעשות וזה מה שהן/הם יודעות/יודעים, אז מעבירות/מעבירים את זה הלאה וליבי עליהן/עליהם.

       

      אני רואה כל הזמן מסביבי ילדות וילדים שמנתבים אותם כמו שההורים/המשפחה/החברה רוצה מהן/מהם להיות וליבי עליהן/עליהם כי הן/הם יגדלו ממורמרות/ממורמרים עם הרבה כעסים ויוציאו זאת החוצה בדרכים שונות.

       

       

      בפאזל כל חלק שונה משאר החלקים ויש לו את הצורה והצבע היחודיים רק לו. ברגע שחלק אחד חסר הפאזל נעדר שלמות. אי אפשר לשים חלק מפאזל אחר כי אין התאמה.

       

      כמו בפאזל כל אחת ואחד מגיע לעולם הארצי עם תכונות ייחודיות שנועדו רק לה/לו וכאשר מנתבים אותה/אותו בניגוד למהות הדבר גורם לתסכול, כעס ועוד. הוא/היא מפסיד/ה והחברה מפסידה.

       

       

      מאחלת לכולן ולכולם לממש את הפוטנציאל הנשמתי על פני האדמה

      שבת שלום

      זהר דולב

       

       

        27/1/12 08:31:
      גם כשבונים בית מתחילים מן הלבנה הראשונה.
        27/1/12 00:08:
      הנגינה, היא שפה ללא מילים. שפה של צלילים החודרים אל מתחת העור, מגיעים אט אט ללב ופותחים בו חדרים לשקט, רעם וסערה. LIKE IT
        26/1/12 23:16:
      אני בכל אופן , נהניתי להקשיב.
        24/1/12 19:08:
      ניססס, אולי תנסה כיוון אחר:)
        19/1/12 23:33:
      53sara **************************** אכן, חוויות קשות! לי, אני מודה היה במשך שנים רבות יחס קצת אמביוולנטי לנגינת האקורדיון. זה התחיל מכך שהיתה לי חברה שהוריה הכריחו אותה לנגן מידי יום והיא העבירה אלי את שנאתה לכלי עד ששוכנעתי שזה כלי בלתי נסבל ונמשך במחשבה ש"זה משהו ששייך לתקופת הפלמ"ח". לימים, כשהתחלתי לעבוד בקונסרבטוריון והייתי אמורה , בין השאר, "לשווק" את הכלי, כל מה שאמרתי היה: "זה כלי שנשמע כמו תזמורת שלמה" לא רציתי לשקר ולומר שאני אוהבת או שונאת. היתה לנו במשך שנים לא מעטות מחלקת אקורדיון, היחידה בת"א, די מרשימה, מורה מצויין, ולרי זלוטניקוב ז"ל שקדמה לו מורה לא פחות טובה, שהכין תלמידים לבגרות 5 יחידות (כולם עברו בציון של למעלה מ 95, כמדומני), ולרי לימד אותי לאהוב את הכלי, בהתלהבות שלו חסרת המעצורים, לפעמים, פשוט האיש והכלי היו אחד, אי אפשר היה שלא להתרגש מנגינת ה"קומפרסיטה" האינסופית שנוגנה בכל קונצרט סיום כמעט, ניגונים חסידיים למיניהם , נעימות צרפתיות ועוד. לצערי נפרדנו השנה מולרי שהיה מורה וחבר ובעקבות כך הצטמצמה המחלקה ואולי גם בשל גורמים נוספים וכיום לומדים בה מס' "מבוגרים" (מעל גיל 18) לאחרונה נתנה לי המורה החדשה דיסק של נעימות מנוגנות באקורדיון והוא הדיסק הכי מושמע באוטו....כל כך נעים, כל כך הרמוני.... **************** איילה ארבל - לכל הצלחה יש עבר עשיר בדברים לא הכי נעימים ... וזה מה שעושה הצלחה לכזאת. ****************************

      פוסטים פופולאריים

      תגובות אחרונות

      • Technology by

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי