הנגינה, היא שפה ללא מילים. בליל השפות המפוזרות בעולם שונה מהעולם המוזיקלי, בו קיימת שפת תווים אחת. בקלסיקה המצ"ב (שוסטקוביץ מס' 2), הנגנים בכל כלי יקראו את אותם תווים וינגנו בהרמוניה, למרות שהגיעו מנקודות שונות בגלובוס. http://www.youtube.com/watch?v=LX1fiE0U1qA&feature=player_embedded קשים חייו של הנגן המתחיל(-:
מהשבוע הראשון שהתחלתי לנגן באקורדיון, צעק השכן שגר בבניין ממול : "יא בן-זונה, בחיים לא תדע לנגן. מספיק עם הרעש, ". אחותי איימה שתעזוב את הבית, מה שגרם ליצירת מוסיקת מחאה. רק הארון והספרייה הכבדה, חסמו את אחותי וחברותיה מלזרוק מהקומה השלישית את האקורדיון האדום. לזכותם של הוריי, שהעמידו פנים בגבורה, כאילו הם מתענגים מכל צליל והתעלמו מהאיומים. ** המורה הראשון לאקורדיון, היה רוסי זועף קצר רוח שהעיף לי סטירה. מהמורה - איני זוכר דבר, אבל את הסטירה כן. המשכתי לנגן גם כשאחת המדריכות המבוגרות, טרחה והגיעה עד למשרדי עירית ת-א והתלוננה שהאקורדיוניסט של הקייטנה מקלקל את הילדים בשירים לא חינוכיים, והוא גם לא מנגן משהו... המשכתי לנגן גם כשנזרקה עלי עגבניה ב"ערב הורים וחיבור" בקן מחנות העולים הסמוך לבית החייל בת-א. אחד ההורים צעק: הרגע הקסום נחרט. נזכרתי שזה קרה גם למדונה... ** לכל נגן יש את ה"גורו" - או "המציל", שעמד לצידו ברגעי המשבר המוזיקלי, שבלעדיו לא היה ממשיך לנגן. לצידי, בלי שידע, עמד דובי פלג, רואה-חשבון, שהגיע לבית הוריי בחצות. במצוות אחי ובהתעלמות מלאה מהשכנים. נגינתו הוירטואוזית החזירה לידיי את האקורדיון שכבר ראיתי בו כלי מאוס שצליליו צורמים ובלתי נסבלים... http://www.youtube.com/watch?v=-VI3zoLm2_w&feature=player_embedded
|